במטוס "אל על" שעשה דרכו למדריד, הייתה התחושה בקרב נוסעיו של טיסה לאירוע היסטורי מאין כמוהו. בתא המטוס היו ראש הממשלה יצחק שמיר ופמלייתו וקבוצה גדולה של עיתונאים וצלמים. שמיר, כהרגלו, לפני כל יציאה "לשטח", היה ספון במחשבותיו. מפעם לפעם עילעל בניירות שלפניו - טקסט נאומו שאותו הוא עתיד לשאת קבל עולם. נאום שמחשבה רבה הושקעה בו, תוך הקפדה על כל תג וכל ניסוח. נאום מקיף, שזיקק את כל אמונתו של שמיר בזכות העם היהודי לארצו ובמאמץ להשיג שלום תמורת שלום. ועידת השלום במדריד שהתכנסה בארמון המלוכה בבירת ספרד ב-31 באוקטובר 1991, הייתה פיסגת מאמציו לקידום מו"מ ישיר לשלום.
שמיר ראה בוועידה פתיחה טקסית בלבד, רבת משתתפים, ישראל ונציגי מדינות ערב וכן ראשי שתי המעצמות הגדולות, ארה"ב ובריה"מ. בעקבות האירוע הגרנדיוזי, קיווה כי יחלו משאים-ומתנים דו-צדדיים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. בהיותו חסיד גדול של מו"מ ישיר, הוא התנגד לוועידה בינלאומית, שבה לדידו ישראל תמצא עצמה במיעוט ובה יוטל על ישראל לעשות את כל הוויתורים, בעוד שהצד הערבי יהיה פטור מפשרה כלשהי מצידו.
יריביו של שמיר מבית טענו, שהוא נגרר לוועידת מדריד, שהיא נכפתה עליו, שזו הייתה תחילתו של תהליך אוסלו, ולא היא. שמיר ראה במדריד הזדמנות להעמיד במבחן את נכונות הערבים למו"מ אמיתי ללא תנאים מוקדמים. התקבלו כל התנאים שלו על ארגון הוועידה וצורת תיפקודה, וכפי שאמר בשיחות פרטיות, "לא נעשה בה אף ויתור ישראלי לא במהות ולא בפרוצדורה, קרנה של ישראל עלתה בזירה הבינלאומית. חשבתי שזה מאורע מספיק חשוב כדי שאסע בעצמי, למרות שמדינות ערב שלחו רק שרי חוץ. הייתי גאה בזה שפתחנו את השער למו"מ ישיר בינינו לבין הערבים".
התוכנית לכנס את ועידת מדריד החלה לקרום עור וגידים בתחילת אפריל 1991. כינוסה התאפשר לאחר שנתקבלו רוב דרישותיו של ראש הממשלה: הוועידה תהיה חד-פעמית, תישא אופי טקסי, ולאחריה יחלו סבבי שיחות ישירות דו-צדדיות. האו"ם יוכל לשלוח רק משקיף פאסיבי, ושתי המעצמות נותנות החסות, ארה"ב ובריה"מ, לא ישתתפו בפועל במו"מ, אלא רק ישאו נאומים במליאה. יתר על כן, בפגישת שמיר והנשיא בוש (האב) שיכנע ראש הממשלה את הנשיא לא לאזכר בנאומו את נוסחת "שטחים תמורת שלום", וכך היה.
שנת 1991 הייתה שנת מלחמה ושלום. מלחמת המפרץ וירי טילים על ישראל בתחילתה, פעמי שלום לקראת סיומה. שמיר עצמו העיד: "אחרי מלחמת המפרץ הייתה שעת כושר. בריה"מ התפרקה, הערבים חיפשו משענת ונתנו אמון רב בנשיא ג'ורג' בוש. הם האמינו שיעמוד לצידם... סיכמנו על משא-ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים. לא איפשרנו לגורמים מחוץ לאזור להשתתף, לא לאו"ם, לא נציגים אירופיים, ובוודאי לא פלשתינים מירושלים ומן הפזורה, או כאלה שמזוהים עם אש"ף. רק תושבי יש"ע".
לצד קמפיין הסברה יעיל שניהל במדריד סגן שר החוץ בנימין נתניהו, היה המוקד בוועידה נאומו של ראש ממשלת ישראל. היה זה מן הנאומים המכוננים ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית ("הנושא איננו שטח אלא קיומנו") ובמסגרת המאמצים להניע מו"מ לפתרון הסיכסוך הישראלי-ערבי. ראש הממשלה דיבר על הזכות של העם היהודי לארץ-ישראל, מזה 4,000 שנה: "אנו העם היחיד, שירושלים הייתה תמיד בירתו.
אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו הם אך ורק בארץ-ישראל. אין עם שביטא את קשריו לארצו באינטנסיביות ובהתמדה כמונו... לא ארץ זרה כבשנו, אנו הדפנו את ההתקפה הערבית, מנענו את השמדת ישראל, הכרזנו עצמאותה והקמנו מדינה ומוסדות מימשל בני קיימא". ראש הממשלה תיאר בפרוטרוט את מאמצי הערבים שוב ושוב להביא להשמדת ישראל ואת הסבל האנושי שנגרם כתוצאה מכך לאומה הערבית, ופנה לנוכחים: "אני ניצב לפניכם היום לשוב ולבקש שלום, לא רק בשם מדינת ישראל, אלא בשם העם היהודי... מאבקנו להסתגלות הדדית ולשלום לא חדל... בישראל יש קונסנסוס כמעט מלא בדבר הצורך בשלום. אנו חלוקים רק באשר לדרכים הטובות ביותר להשיגו".
שמיר עוד הספיק לשמוע במליאה את נאומו רווי השיטנה נגדו ונגד ישראל של שר החוץ הסורי - בטרם שב ארצה חסר אשליות, והשאיר את הזירה לצוותים, לנהל מו"מים ישירים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה: סוריה, לבנון, ירדן. כל הדיונים הישירים האלה נקלעו למבוי סתום, אבל כעבור שלוש שנים נחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית. ועידת מדריד הייתה הקטליזטור של ההסכם, שהושג על-פי נוסחת שמיר: שלום תמורת שלום.
