|
|
|
|
כנסת משה על הנילוס [צילום: בלפור חקק]
|
|
|
הוא הולך בעקבות מסלול רוֹוח אז לאורך מאות שנים של עליות יהודי ארצות המזרח לארץ המובטחת. המסלול כָּלל אז את מערת המכפלה, הכותל המערבי, הר-הבית ומקומות קדושים אחרים. אנו מגלים במגילה זוויות אחרות למקומות הידועים לנו כיום. הר-הבית מצויר לאורך 2 מטרים, והוא יוצר שילוב בין המקדש היהודי מימי קדם עם סמלים מוסלמים: כיפת הסלע וכן המסגד המוסלמי. כל זה נשזר במבנה שיש בו ייצוג ומזכרת עבר ממקדש שלמה בימי בית ראשון. אם המגילה נכתבה במאה ה-14, מדוע אנו נחשפים אליה רק היום? מתברר שהיא הייתה באוסף הספרייה הלאומית בפירנצה, וצוין שם שהיא מן המאה ה-19, ללא בדיקה וחֵקר. לאחרונה חקרה את המגילה ד"ר רחל צרפתי, לצורך עבודת דוקטורט, והיא מוכיחה במחקר שלה שהמגילה היא מן המאה ה-14. עולה רגל יהודי יצא אז ממצרים (מקהיר) למסע 'זִיארה' לארץ ישראל ומקומותיה הקדושים. המגילה עברה גלגולים לאחר כתיבתה, נרכשה על-ידי עולי רגל מאיטליה, שהעבירו אותה לפירנצה שבאיטליה. מרגש לדעת שהמגילה מוצגת בארץ ישראל, שהייתה יעד המסע של האדם שכתב את המגילה וכינה את עצמו "אני המצייר": הוא כתב וגם צייר את מסעותיו. המגילה נמצאת בתערוכה בתצוגה חד-פעמית, וכמי שחווה את המראות של המגילה, אני קורא לראות מוצג היסטורי זה. בתוך גל המסעות לאורך הדורות בארץ ישראל, היו גם העולים היהודים שראו בזה מסע עלייה לרגל לארץ הקודש. אדם שהגיע לארץ כתייר נוסע, אם הוא ראה עצמו יוצר, בער בו הצורך לספר על מסעו לנוסעים הבאים שיבואו. לכן, היו אנשים שהעלו את סיפור מסעם על הכתב, לאורך הדורות. היו שהגיעו כנוסעים בודדים, אך הנוסע שכתב את המגילה המצוירת היה כנראה בשיירה של עולי רגל לארץ, שהגיעו ב'זיארה' של מקומות קדושים. התחושה הייתה, שבגלל קדושתם של המקומות, בגלל זיקתם לסיפורי המקרא או לסיפורי צדיקים, הם מעוררים רגשות דתיים. הנוסע שהגיע לכאן הגיע בעקבות חלומו. לא פלא שהתרגשותו גרמה לו להשאיר יצירה ספרותית, שהיא גם טקסט וגם ציורים.
|
|
|
|
|
הנקרה במעלה הר סיני שם היתה ההתגלות למשה [צילום: בלפור חקק]
|
|
|
מראות מיוחדים שנגלים במגילה המצוירת זכיתי לכך שהאוצרת ד"ר רחל צרפתי ליוותה אותי בהדרכה צמודה להכיר את המגילה של "אני המצייר". חשתי לא פעם שזה מסע בעקבות זהות שכל יהודי עובר כשהוא חוֹוה את התקשרותו לארץ ולעם. מתברר שהמסעות מארצות המזרח לארץ ישראל התרחשו בעיקר כעלייה לרגל בין פסח לסוכות, ולכן תערוכה זו נחנכה לראשונה במוזאון ישראל, בחול המועד סוכות תשפ"ב. בכל קבר או מקום קדוש, שיירת עולי הרגל קיימה טקסים מיוחדים לבטא את קדושת המקום. האתרים המצוירים נתפסים בעיני העולם כ'גאוגרפיה קדושה' של ארץ ישראל (תנ"ך, תלמוד, מדרשים, היוצרים מספרד בימי הביניים). אביא כאן חלק מן המקומות שהוא סייר בהם. הנוסע שיצא מקהיר, פותח את מסעו ב"כנסת משה", מקום קדוש שהיה בקרבת קהיר, ועל-פי המסורת, שם היה משה מתוועד עם האל, לפני צאתו לשיחותיו עם פרעֹה. הוא מציין שהוא יוצא מהמקום, שמוחזק שוב בידי היהודים, ומזה אנו למדים שהייתה תקופה, שהם סולקו מן המקום הקדוש להם. הוא עובר ליַד הנילוס (מכנה אותו 'נהר גן עדן'), וכן ליד פיתום ורעמסס. המקומות זוכים להיות מונצחים בציוריו. מקהיר הם יצאו לפטרה, שם המסורת ייחסה לסלע מסוים את השם "סלע משה", הסלע שמשה הכה בו והוא נבע מים. בהזכירו מקום זה, הוא מעיר הערה אישית חוויתית: "זה הצוּר של משה עליו השלום, שממנו יצאו מים. ואני המצייר שתיתי מהמים האלה". הערה מרגשת מאוד.
|
|
|
|
|
קבר אהרון הכהן בהר ההר [צילום: בלפור חקק]
|
|
|
סמוך לפטרה, הם מבקרים בקברו של אהרן הכהן, בהֹר הָהר. הם יוצאים משם לחברון, למערת המכפלה. הוא מתאר את המערה ומצייר פֶּתח ולידו שבע מדרגות, וזה מסגיר את התקופה שמותר היה לעלות למערה רק עַד המדרגה השביעית. האיש המצייר מתאר גם מסע לקבר יִשי בחברון, וכן קבר רחל. הם יוצאים להר ציון, לקברו של דויד המלך. זו מסורת מהמאה ה-14 שקברו של דויד נמצא בהר ציון. לפי הידוע, יש מסורות על כך שדויד קבור בהר ציון, החל מן המאה הרביעית. הוא יוצא משם לנחל קדרון ולקברים שם, כולל יד אבשלום. מכאן הם יוצאים להר-הבית. מכיוון שיהודים לא יכלו לעלות להר-הבית בתקופה המוסלמית, המצייר וחבורתו מגיעים מערבה לאזור הר-הבית. הם נכנסים מכיוון שער הרחמים, ודי מפתיע אז לקרוא, שליד שער הרחמים, נמצא "הכותל המערבי". התדהמה שלנו מתבהרת לאחר שאנו נזכרים שגם בנימין מטודלה מזכיר שיש "כותל מערבי" ליד שער הרחמים, וזה מחזק את הסְברה, שהיה אתר נוסף סמוך לשער הרחמים, שגם הוא נקרא "הכותל המערבי" בתקופה זו. הוא מצייר אתרים אלה, וכן את "שער השלשלת". מכאן הוא יוצא לכיוון "קבר יוסף". ומשם לטבריה, שם הוא מתאר בתוך אתרי העיר את קבר ר' מאיר בעל הנס. ר' מאיר מתואר כמי שנקבר בעמידה, להיות מוכן בבוא משיח צדקנו. הוא מבקר בקבר הרמב"ם ובנו אברהם (1237).
|
|
|
|
|
הר הבית במגילה [צילום: בלפור חקק]
|
|
|
הכינרת נקראת "ירדן יריחו" וכן "מעבר היבוק" כשהוא מצייר את הכינרת הוא מכנה אותה 'ירדן יריחו' וגם 'מעבַר היבּוק'. שם הוא מבקר ב'מערת הִלל ושמאי'. ההתעלמות שלו מקבר ר' שמעון בר יוחאי מלמדת שבתקופה זו, עדיין לא התקדשה דמותו. לאורך כל הטקסט של המסע, התחושה של הכותב היא שהוא במסע של בני ישראל במדבר אל הארץ המובטחת. הוא מתאר את הדברים כערבוביה של מציאות ודמיון, וניכרת ההתרגשות שלו. למשל, כשהוא מצייר את הר סיני, הוא מצייר במעלה ההר את ה'נִקרה' שבה חיכה משה בהר, להתגלות של האל (שמות ל"ג, 22). לסיום לאורך כל ההיסטוריה, כשיהודים היו בגלויותיהם, לאחר חורבן בית שני, היו נוסעים שהגיעו לארץ וכתבו את סיפור המסע שלהם. בדרך כלל, הכותבים הרחיבו בדבריהם והביאו מידע על המצב החומרי והתרבותי בארץ, ולא פעם חשפו איזכור פוליטי על מצבה של ארץ ישראל. הביקור באתרים היהודיים חשף את מראה האתרים באותה תקופה. וזה גם החידוש של מגילה זו, בתיאורים של הר-הבית ושל מערת המכפלה. "מגילת פירנצה" של הנוסע שכינה את עצמו "אני המצייר" היא תגלית מרתקת לחשיפת זהותנו היהודית וזיקתנו לכאן. בדורנו התחדשה שיבת ציון, וקמה המדינה היהודית. שבנו אל הארץ הקדומה ואל השפה הקדומה, עברית. לאורך כל שנות הגלות, הנוסעים שהגיעו לכאן שימרו את זכותנו על מולדתנו ואת הכיסופים לציון במשך דורות. "אני המצייר" היה חוליה בשרשרת של עליות לארץ במשך שנות גלות, עד שהעם היהודי שב למולדתו.
|
|
