בלפור איננו רק שם של רחוב. על שמו קרויה ההצהרה מ-2 בנובמבר 1917 שהבטיחה בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הצהרה זו, בת מספר שורות בלבד, היא זו שיצרה את הבסיס להכרה בזכותו החוקית והבינלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל, משני צדי הירדן. הרצל אומנם היה הראשון שנתן ביטוי פומבי למאוויי העם היהודי כלאום, אולם הצהרת בלפור העניקה לראשונה את הבסיס החוקי הבינלאומי לכך. זוהי למעשה המגנה כרטא של העם היהודי בתקופה המודרנית. שנת 1917 העניקה לעם היהודי, אחרי 1800 שנות גלות ואובדן, שעת רצון שמזדמנת פעם אחת בחייו של עם. ראש ממשלת בריטניה דאז היה לויד ג'ורג' ושר החוץ בממשלתו היה בלפור, שני אנשים חדורי אמונה בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו על-פי התנ"ך. רצה הגורל ושנת 1917 לא האירה פנים לבעלות הברית (בריטניה, צרפת, איטליה ורוסיה) במלחמתן נגד מדינות הציר (גרמניה, הקיסרות האוסטרו-הונגרית וטורקיה), והם חיפשו את עזרתו של העם היהודי לגייס את רוסיה וארה"ב לטובת בעלות הברית. עוד התמזל העם היהודי בכך שבראש הפדרציה הציונית עמד אדם בשיעור קומתו של חיים ויצמן שהייתה לו גישה ישירה אל הקבינט הבריטי ואל העומדים בראשו. וכך נולדה ההצהרה אשר אושרה ע"י מעצמות בעלות הברית ומדינות נוספות. האישור העניק למסמך מעמד בינלאומי הרבה מעבר להתחייבות חד-צדדית של ממשלת בריטניה לפדרציה הציונית. יצוין כי בתקופת שלטון הטורקים פלשתינה א"י לא הייתה קיימת כיחידה נפרדת אלא כחלק מסוריה. הבריטים הפרידו את פלשתינה מסוריה והכירו בה כטריטוריה נפרדת אך ורק במטרה להקים עליה בית לאומי לעם היהודי. באפריל 1920 התכנסה ועידה בינלאומית בסן רמו בהשתתפות המדינות המנצחות ובעלי בריתן כדי לחלק את המזרח התיכון בין שני עמים: העם היהודי והעם הערבי. לעם הערבי הקצו את עירק, סוריה ולבנון ובאותה נשימה הקצו לעם היהודי את פלשתינה א"י משני צדי הירדן. החלטות סן רמו היו בעלות אופי בינלאומי והן שימשו בסיס ויסוד לניסוח המנדט הבריטי על ארץ ישראל שהפקיד בידי הבריטים כנאמן את פלשתינה במטרה אחת ויחידה להקים בה בית לאומי לעם היהודי. הצהרת בלפור, החלטות סן רמו והמנדט הבריטי מהווים הבסיס החוקי על-פי המשפט הבינלאומי לזכותו של העם היהודי על כל חלקי ארץ ישראל ובכלל זה יהודה ושומרון וחבל עזה. נקודה חשובה ביותר היא העובדה שבעת שמסמכים בינלאומיים אלה נכנסו לתוקף העם היהודי ברובו הגדול חי מחוץ לארץ ישראל והעולם למעשה הכיר בזכותו להגדרה עצמית בארץ ישראל למרות שערביי ארץ ישראל היוו אז רוב בולט. אמור מעתה, שהערבים קיבלו זכותם להגדרה עצמית בכל שטחי המזרח התיכון פרט לארץ ישראל. בארץ ישראל לא הוענקו להם ע"י מדינות העולם זכויות פוליטיות כלשהן והדבר בולט בצורה עקבית בכל המסמכים הבינלאומיים שמניתי. הערבים ותומכיהם מתעלמים לחלוטין מהמצב המשפטי הברור שצוין לעיל. כך גם ביה"ד הבינלאומי בהאג וכך גם יהודים וישראלים לא מעטים, כאילו שההיסטוריה התחילה ב-1967 וכל מה שקדם לו כאילו התאדה ונמחק. הזכות להגדרה עצמית לגבי יהודים וערבים כבר נקבעה, סוכמה ואושרה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. הפלשתינים, שהיו אז חלק בלתי נפרד מהעולם הערבי והיו מיוצגים בועידות השלום בוורסאי, פריז, ולוזאן ע"י המשלחות הערביות לועידות השלום ובראשם הנסיך פייסל, באים כעת ודורשים הגדרה עצמית כאילו אין עבר. לסיום, על בסיס משפטי ולא פוליטי, יובהר שגם אלה שנאבקים להקים מדינה פלשתינית על חלקים מארץ ישראל המנדטורית, חשוב שידעו שבכך אין הם "מחזירים" שטחים השייכים לעם הפלשתיני, אלא מוסרים שטחי אבות השייכים לעם היהודי על-פי המשפט הבינלאומי.