"פרשת תולדות" מהווה עבורנו תמרור דרך. זו פרשה המלמדת אותנו, שהדרך אל המנוחה והנחלה של עם ישראל בארץ ישראל עוברת דרך פיוס. פיוס הכולל ויתור. פיוס החובק בחובו הכרה, שאם עשית עוול, עליך לפעול לתיקון המעוות במעשה העוול שביצעת. ההכרה בעוול היא נדבך חשוב ביצירת הפיוס.
בפרשה זו אנו מתוודעים אל רבקה, שאחרי עשרים שנות עקרות היא מגיעה לרגע המאושר, שתאומים מתרוצצים בבטנה - "שְׁנֵי גּוֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרְדוּ". התאומים הם עשו הבכור, שבמרוצת הזמן הפך לאיש ציד, ומי שאחז בעקבו ובא שני לאוויר העולם הוא יעקב, שהיה ליושב אוהלים.
יעקב גונב את הבכורה מעשו בדרכי מרמה. למרמה יש שותפה וזו האם רבקה. קורבנות המרמה הם האב יצחק, שכהו עיניו ועיוורון קשה מנת חלקו וגם עשו שמכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים. קבלת בכורה עקב מרמה גורמת למשקע של איבה בין האחים. לעשו קשה לסלוח ליעקב על שגרם לו עגמת נפש פעמים - "וַיַּעְקְבֵנִי זֶה (יעקב) פַּעֲמַיִם אֶת בְּכוֹרָתִי לָקַח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח אֶת בִּרְכָּתִי". (בראשית, פרק כ"ז, פסוק ל"ו) האיבה עלולה לאבד שליטה ונשקפת סכנת חיים ליעקב בביתו.
השקר של הבן יעקב לאבא העיוור מלווה אותו כל חייו. יעקב שיקר פעם אחת, כל חייו ישקרו לו, כולל בניו שימררו את חייו בתרעלת שקר של בנים לאב. אך בפרשה שלנו השקר מאלץ את יעקב לברוח מביתו - מארצו - "וְעַתָּה בְּנִי, שְׁמַע בְּקוֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ" (שם, פסוק מ"ג). האם רבקה מבקשת מיעקב לברוח מביתו להימלט מהסכנה, שמא עשו אחיו יהרגו.
הרחק מהארץ, הרחק מארץ ישראל. הארץ בה עליו לממש את יעוד הברכה שקיבל מאביו, יעקב מחפש מסילות בראש ובראשונה להתפייס עם האח. להתפייס עם האח שהוא, יעקב, גרם לו עוול. אומנם הם שני גויים, שני לאומים שנועדו להיפרד, אבל בראש ובראשונה הם תאומים, הם אחים. לכן העלילה כפי שהיא מתפתחת כבר מעבר לפרשה שלנו מעבירה אותנו לבראשית פרק ל"ב, פסוק ד: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים אֶל עֵשָׁו אַחִיו"".
מעשה אבות סימן לבנים יעקב יוזם משלחת של רצון טוב. יראה ופחד מלווים אותו, שמא הרצון להתפייסות יעלה על שרטון האיבה הבלתי נשלטת והבלתי צפויה של עשו. יעקב נוקט בכל אמצעי הזהירות. הוא מתגבר על פחדים וחששות ובסופו של דבר בא עם מנחה אל עשו. היוזמה של הפיוס היא כולה של יעקב. הפיוס עולה על דרך המלך, כי יעקב מבין שהוא פגע באחיו. לאח נגרם עוול. היו כאן מהלכי שקר מכוערים, וכשקימת ההכרה בעוול שנגרם לזולת נסללת הדרך אל הפיוס.
יעקב אינו מתבייש להבהיר לאחיו עשו, שהוא מבקש למצוא חן בעיניו (בראשית, פרק ל"ג, פסוק ח'). תהליך כן של התפיסות מסתיים בכי טוב, כאשר יעקב ועשו נופלים איש על צווארו של אחיו. עשו הנפגע מהתרמית של אחיו יעקב מוכן להתפייסות עם יעקב. עשו משאיר את משקעי העבר מאחוריו באומרו - "יֵשׁ לִי רַב אַחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לְךָ" (בראשית, פרק ל"ג, פסוק ט').
יעקב ועשו שני לאומים, שתאומים ילדה אותם הארץ הזו. הם נועדו לחיי פיוס ורעות. על פרשת "תולדות" כותבת פרופסור נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר בראשית" עמ' 182 - "כל תולדות ישראל רצופים גירושים, גירוש מארצם, גירוש מארץ גלות לארץ גלות, מעיר לעיר, מעיר לכפר, מכפרים לערים, ממרכזי עיר לפרברים, גם בזה מעשה אבות סימן לבנים".
בצניעות רבה אני מבקש לחלוק על דעתה של פרופסור נחמה ליבוביץ. יעקב בפרשה זו מבקש מאתנו, שלומי אמוני ישראל, לאמץ את דרך הפיוס וההכרה בעוול כיסוד להתפייסות וכיסוד לחיים בארץ הזו. מעל לכל חובה עלינו להכיר, שתאומים ילדה אותנו הארץ הזו, וכי עלינו לקרוא תגר על מציאות של איבה ושנאה חסרת מעצורים.
שנאה ואיבה, כשהן מאבדות שליטה, הן תובעות מהחברה להקריב על מזבחות עלומים נקיים ויפים ולעלות עולות של דם עלומים חפים מפשע, עלומים שנולדו לחיים ולא למות על מזבחות האיבה והשנאה. פרשת "תולדות" מעבירה לנו מסר מוסרי, בל נעלה את חיי המשפחה על שרטון של שקר. השקר הוא הפגיעה הקשה ביותר בנדבכי היסוד של כל משפחה. למרבה הצער, רבקה האם מניעה את בנה יעקב לשקר לאביו, השקר הזה קעקע את נדבכי היסוד הקיומי של התא המשפחתי אותו בנו יצחק אבינו ורעייתו רבקה, השקר הזה ניתב את התא המשפחתי שלהם לנתיבי איבה ושנאה.