לבטח כל אלו המטריחים עצמם לקרוא את המאמר הזה שלי, כבר בקריאת שם המאמר תמהים וזוקפים גבה. שואלים עצמם מה לארגון המורים ואירן? מה הצדקה מצא הכותב לכרוך את המדינה העוינת לנו לצד ארגון שלנו האחראי לגורל ילדינו/עתידנו? צריכה וחייבת להיות סיבה המצדיקה את העיון במאמר ואת המאמץ לבחון לעומק את הטיעונים לחיבור הזה.
נקודת המוצא והמניע שהביא אותי לחיבור הזה היה הראיון הטלוויזיוני האחרון שקוים עם יושבת ארגון המורים הגב' יפה בן דוד, שנסוב סביב השאלה/הרעיון להוליך שינוי בלוח הזמנים השנתי של מערכת החינוך (של המורים), כדי להתאמו (או לפחות לקרבו) לשגרת החיים והחופשות של ציבור ההורים בישראל ולשגרה הנהוגה בענפי ומעגלי העבודה האחרים בישראל. לכאורה הרעיון להעלות לדיון נושא הנהוג והמקובע במדינה זה שבעים שנה ויותר, מתבקש, חיובי והוא אף הגיוני ומוצדק.
למרבי הצער (ולא מפתיע) תגובתה של הגב' יפה בן דוד לנושא הייתה קצרה ונחרצת: "לא יקום ולא יהיה". כן, כן זו אשר מופקדת על חינוך ילדינו דור העתיד, האמור להתחנך על ברכי התפישה הפלורליסטית-רעיונית, על ערך הספקנות להכריע בין תפישות שונות מול סכנת האחיזה הטוטאלית בשיטה אחת, על הצורך לרענן לחדש ולחשוש מפני הקיבעון והקיפאון. דווקא היא נאחזת ומקדשת את מה שהיה ונהוג שבעים שנה. לא בחינה, לא בדיקה, לא שיפור ולא התייעלות, רק סירוב, רק התנגדות וקיבעון.
מיד נעה מחשבתי לאירן והנהגתה הדוגמטית, האטומה והמתנכרת לאזרחיה ולרווחתם. מיליוני אירנים זועקים לחופש ושוויון ומיליונים אחרים מאחיהם נמקים בבתי הכלא שכל אשמתם היא הזעקה לחופש ולתנאי חיים נורמליים, כאלו הנדרשים מכל מדינה ומכל ממשלתה להעניק לאזרחיה. כל המביט מהצד מתייחס בהבנה ואהדה לאזרחיה המדוכאים של אירן. זאת בשל התפישה האנושית והמובנת מאליה כי על המדינה לשרת את אזרחיה ולהיות קשובה לצרכיהם ומצוקתם. לכן רובו של העולם חושב שהממשל בטהרן הוא ממשל רודני ומדכא המחייב כל בעל מצפון להתנגד לו ולהוקיע אותו.
ארגוני המורים בישראל חייבים לנטוש את עמדתם המיושנת והרעה, להכיר במציאות שרוב תושבי ישראל: ההורים של היום, של אתמול, של שלשום ואלו של מחר יודעים ומיודעים שמערכת החינוך הנוכחית חייבת לחלוף מן העולם. ההורים ומערכות המדינה האחרות לא יכולים להיות בני ערובה לגישה נוקשה ואנכרוניסטית נחלתם של יושבי הראש של הארגונים הללו בלבד. מרבית המורים יודעים, משוכנעים ונכונים לשינויים הנדרשים, אך אימת ההנהגה הדורסנית מונעת מהם חופש הבעת דעתם.
עתה מבקש אני לבחון את עמדת ממשלות ישראל לדורותיהם מול שני הגופים הללו. הפחד והאימה שהטילו ארגוני המורים, על ממשלות ישראל ואשר נתמכו על-ידי ההסתדרות בתחילת הדרך, עשו את שלהם. הממשלות העדיפו "שקט תעשייתי" מושג שעם הזמן נתחבב עליהם ואף הפך להיות טיעון מנצח. גם כשכבר לפני עשורים הבינו שרי החינוך, ראשי הממשלה ושרים "בכירים" רבים אחרים, כי השבי שלהם ושל אזרחי ישראל "בכיסם" של ראשי ארגוני המורים, מהווה סכנה לעתיד ישראל, לא נמצא להם העוז והכוח לקום ולערוך את הניתוח והשינוי המתבקשים. החידלון הזה הזין וחיזק את ראשי הארגונים למעמד של שכורי כוח ושליטי על. כך התגלגלנו עד למציאות של היום.
באשר לאירן אנו מזהים את אותה תופעה של פחד ואימה וחוסר יכולת ורצון להתמודד עם מציאות המאיימת על עצם קיומנו. אותם מאפיינים נוכחים גם כאן:
· מול ממשלת ישראל הנהגה אירנית מלטנטית חסרת פחד המוכנה להקריב את עמה על מזבח השנאה לישראל.
· מול ממשלת ישראל הנהגה אירנית המחזיקה בתפישה קיצונית, המנוגדת לרוב מדינות העולם ואינה מוכנה לשבת לדיון ומו"מ לבחינת דרכים ופתרונות אחרים שגם ישרתו את עמם.
· ממשלות ישראל (בעיקר בעשור האחרון) נתלות בציפייה לישועה חיצונים ומתקשות להבין ולהשלים כי גורלנו נתון בידינו.
· ממשלת ישראל דוחה את הקץ ולא מבינה את החשיבות לנצל הזדמנות ראויה מוקדם ככל שניתן ולא לאפשר המשך התעצמות (פיזית ומנטלית) של הצד השני.
אין בכוונתי לקבוע גזירה שווה בין שני הגופים שעליהם דיברתי. בוודאי שאין כל אפשרות לשכנע כי קיים שוויון בין האיום הפיזי המיידי על חיינו שקיים מצד אירן ובין הסכנה והנזקים (ארוכי הטווח) שקיימים מחוסר המעש במערכת החינוך. הגישה של "שב ואל תעשה" מצד הממשלה ראויה לגינוי ודחייה. האיומים מצד ארגוני המורים הם איומי סרק, הן בשל העובדה שבשעת מבחן אמיתי ציבור המורים יזנח אותם (מתוך גישה ערכית וציונית), והן מהלקח שמגיפת הקורונה למדה אותנו שהשבתת לימודים לתקופה של חודשיים, שלושה או ארבעה אינה מכת מוות.
תקוותי כי ההשוואה המוקצנת הזו תעורר מחשבה לעשייה ונטישת התפישה "של שב ואל תעשה" בצפייה שהדור הבא ימצא את הפתרון או שהזמן ירפא הכל. לא אלו ולא זה יביאו לנו מזור.