נפתלי בנט התקשר אלי במוצאי שבת וביקש ממני להצטרף למשלחת הישראלית לוועידת האקלים בגלזגו. הודיתי לו על ההזמנה ותהיתי למה נזכר דווקא בי, הוא השיב לי שהוא מאמין במספר המזל של 120 ואני בדיוק חסר לו להשלים למניין הסנהדרין והמשלחת. כשבכל זאת התמדתי בסירובי הוא הציע לי את תפקיד הפרויקטור שיוודא שישראל תגיע לאנרגיה ירוקה לחלוטין עד 2050, עם משרה מובטחת בתקן מנכ"ל וערבות של דרעי שאשלים את ימי התוכנית כשאהיה אז בן 106. בנט הודה שחקר עלי ועל מחויבות שלי לאקלים ושיש לי רקורד של עמידה ביעדים.
הודיתי לו שוב ואמרתי שאני מתעב את גלזגו ויש לי ולזוגתי שתחיה טראומות הקשורות לעיר הנוראית הזאת. בנט ביקש לשמוע מדוע והשבתי לו שזה סיפור ארוך שיימשך עד תפילת שחרית, אבל הוא אמר שעיתותיו בידיו, התקציב מובטח ממילא, הגיבושון הנמיך את הלהבות בקואליציה והוא אוהב ספרים של 2,200 עמודים. אני אחסוך מכם את פרטי הסיפור ואציג את עיקריו בקצרה, כפי שאני יודע... בשנת 1978 אחרי שכבר הגענו לדירה, היו לנו שני ילדים והתבססנו כלכלית החלטתי לפנק את זוגתי היקרה שמעולם לא טיילה בחו"ל בנסיעת חלומות לעשר מדינות בחודש וחצי עם כרטיס רכבת חופשי בכל רחבי אירופה מבריטניה עד סקנדינביה, בנלוכס, גרמניה וצרפת.
בילינו שבוע מקסים עם אחי שהיה בשבתון בלונדון, היינו בהצגות, ביקרנו במוזאונים ובגנים ועשינו קניות וקמנו בבוקרו של יום לשבוע של טיול ברחבי הלוכים/אגמים המרהיבים בסקוטלנד. אני אוהב להקדים ושונא הפתעות וכך הגענו לרציף של הרכבת לגלזגו שעמדה לצאת ב-8:30 בבוקר כבר בשעה שמונה. נכנסנו לרכבת הריקה, התרווחנו במקומותינו והתחלתי לשחק שח עם בני בן השבע (בהמשך הנסיעה הוא שיחק שח גם עם יאיר לפיד ברכבת בין אוסלו לברגן אבל זה כבר סיפור אחר עד ערבית). לפתע הרכבת התחילה לנסוע בשעה 8:17. אמרתי לעצמי זה מוזר, אני יודע שהאנגלים דייקנים כפיליאס פוג, אבל שהם יוצאים לפני הזמן זה כבר מוגזם.
ניגשתי לקונדוקטור ושאלתי אותו למה הרכבת נוסעת לפני הזמן והוא ענה לי שהיא נסעה בזמן לדרום אנגליה. אמרתי לו שלא יכול להיות כי הרכבת אמורה לנסוע מהרציף הזה לגלזגו. הוא השיב לי נכון אבל זו הרכבת הבאה שיוצאת בשעה שמונה וחצי מאותו הרציף. ואז למדתי, פרובינציאל שכמותי, שבאנגליה נוסעות שתי רכבות בהפרשים של כמה דקות מאותו הרציף... אשתי נראתה מודאגת, בכל זאת נסיעה ראשונה לחו"ל, אבל הסדרן המנומס אמר לי לא לדאוג, ממילא יש לנו כרטיס חופשי וכך נוכל ליהנות גם מהנופים של דרום אנגליה. כשנגיע, הרכבת הייתה אקספרס, נחליף רכבות, נחזור ללונדון ועוד נוכל לתפוס את הרכבת לגלזגו ולהגיע אליה בערבו של יום. המתח הלך וגאה, הילדים היו עצבנים, עבר עלינו יום מעייף, אבל הגענו בשעה טובה לגלזגו הגשומה.
העיר נראתה לנו שוממה, היו סופות רעמים למרות שזה היה קיץ, אבל חיכינו בשקיקה לטיול בלוכים למחרת. ולא ידענו מה עוד מצפה לנו... נכנסנו על נשינו וטפינו באוטובוס דחוס מלא זקנים (בני 50 נראו לנו קשישים), כולם עישנו, היה מחניק, לא ניתן היה לפתוח חלונות, הילדים הקיאו, הגענו ללוך הראשון בגשם זלעפות, לא ניתן היה להבחין בין המים העליונים לתחתונים. נסענו עוד שעה באוטובוס מהגיהינום והגענו ללוך הבא, שוב פעם גשם, אגם עם כמה מפלצות (סתם... אני לא מאמין במפלצת מלוך נס), וחוזר חלילה. כשהגענו בלילה, עייפים, מסריחים מעשן סיגריות ומקיא, הרגשנו כמו חולי קורונה רגע לפני שמחברים אותם לאקמו. זוגתי שתחיה הציבה בפני אולטימטום או רבנות או שמפסיקים את הטיול הלילה. לא עזרו תחנוניי, עשרות הלוכים שבקנה, הכסף הרב שהלך לאיבוד, חייבים להישמע בקול האישה ורחמנות על הגוזלים הקטנים. הפסקנו את הטיול ונסענו לוינדרמיר באגמים האנגלים. למה? כי זכרתי שיר שלמדתי בילדותי מוורדסוורת על ההוא שריחף בודד כענן, בכל זאת יש טעם בשינון של שירים, כי זה כלל לא היה בתוכנית. המקום היה מקסים, לא ירד גשם, שטנו באגם, הילדים נהנו, היה מקסים...
כיוון שההיסטוריה חוזרת על עצמה קרה לנו דבר דומה בנסיעה שלנו מאוסלו לברגן (ההיא עם יאיר לפיד, זה מאמר על ממשלת הרוטציה...). טומי לפיד החכם, שאז כתב מדריכי נסיעה לאירופה, הציע לנו לא לנסוע לברגן הגשומה ופיורדים יש גם בפלום. בכל זאת תוכניות צריך לבצע, אבל כרגיל קפנדריה עדיפה, וטומי ויאיר תמיד צודקים. ברגן הייתה אכן גשומה, היה סיוט. שוב פעם אולטימטום, חזרנו לפלום. היה מקסים, לא ירד גשם. כך ששני השיאים של הטיול המתיש - פלום וווינדרמיר - היו לא מתוכננים. מוסר השכל נוסף - אם זוג עם שני ילדים קטנים יכול לשרוד מסע בעשר מדינות בשישה שבועות הוא יוכל גם להגיע ל-52 שנות נישואים, וכך היה!
