יש המכתירים אותו כגדול המשוררים העבריים במאה ה-20. יש האומרים כי שירתו עולה אפילו על זו של ביאליק ושל אצ"ג. על כך כמובן אפשר להתווכח, אבל אין חולק על גדולתו של נתן אלתרמן כמשורר, בוודאי כמשורר אהוב, נקרא, מולחן ומושר, שתרומתו לתרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל, במדינת ישראל - אין ערוך לחשיבותה.
התיאטרון הלאומי "הבימה" מעלה בימים אלה מחזה מוסיקלי "עוד חוזר הניגון", הנסב על דמותו של אלתרמן, משלב את סיפור חייו עם שיריו שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. ההצגה המושקעת הפכה ללהיט, אולי בזכות ביצוע כמה משיריו על-ידי כוכבות זמר כמו שלומית אהרון, מירי מסיקה, רוני דלומי וריקי גל, וגם בזכות המחזאי מוטי לרנר והביוגרף פרופ' דן לאור. את אלתרמן מגלם יגאל שדה, ובאופן טבעי הוא הדמות המרכזית על הבמה. הוא נושא על כתפיו תפקיד לא פשוט במשחק מרהיב, אך דומני שהפך את אלתרמן לרעשני והיסטרי.
המחזה מעלה פרשיות דרמטיות בחייו המיוסרים, הייצרים והיצירתיים של אלתרמן - שאין טוב מהן למחזה טוב. חזינו בעיצוב מוגזם לטעמי של הדמות. ההתמודדות קורעת הלב בין אב לבתו (המשוררת תרצה אתר שנפלה אל מותה שבע שנים לאחר פטירתו), הפסיחה בין האישה לאהובה, ההתרסה המכאיבה של נתן זך, ההערצה לבן-גוריון - כל אלה במרכז המחזה, מכמיר לב מצד אחד ומהנה מצד שני. לא פלא שהאולם היה מלא עד אפס מקום.
לקראת סוף המחזה, ולקראת ערוב ימיו של אלתרמן (שנפטר בן פחות מ-60 - כמו זאב ז'בוטינסקי) נזכרת התפנית הפוליטית בעמדתו לאחר מלחמת ששת הימים. המשורר הפורה, דובר השמאל הציוני, הפך לפובליציסט לאומי, אחד ממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", ומנסח המניפסט הראשון שלה. לצד אלתרמן חתומים עליו שורה של אישים המדברים על הזכות היהודית לחבלי המולדת המשוחררים, וביניהם: ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים גורי, רחל ינאית בן-צבי, חיים הזז, נעמי שמר, דב סדן, יצחק טבנקין, משה שמיר, אברהם יפה, ועוד רבים וגדולים - כולם כבר בעולם האמת. אכן, היו פעם בקרבנו ענקי רוח, משמאל ומימין, שהאמונה בזכותנו על ארצנו פיעמה בקרבם וקיבלה ביטוי בהתאגדותם. וכך הם אומרים בין השאר: "ארץ-ישראל היא מעתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה - את ארץ-ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד. שום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו".
במאמרים שאלתרמן מפרסם באותם ימי גדולה, הוא כותב בין השאר: "בין הצעות וערעורים שאתה מוצא כיום בעיתונינו, אתה קורא גם דברים משונים על הקמת מדינה ערבית עצמאית במרכז הארץ וברצועת עזה, מדינה עצמאית עם בית נבחרים ודגל. במקום לקבוע ברורות בתודעתנו ובתודעת הציבור בעולם כי רעיון המדינה הערבית העצמאית, לפי תוכנית החלוקה, שבק חיים עוד בשעת הפלישה הערבית בתש"ח, ולא כל שכן עכשיו - אנו חוזרים וקובעים בתודעתנו ובתודעת העמים, שאנו כאילו מסכימים מראש למעמד מיוחד לשטח זה של 'הגדה המערבית', בלי לשים אל לב שיש בכך, למעשה, ויתור מראש על התמזגות אינטגרלית עם חבל-ארץ, המגלם, סמלית ומוחשית, את משמעות קיומנו הלאומי ההיסטורי"...
אחרון ההולכים מבין 56 החתומים על גילוי-דעת היסטורי זה, היה מעריצו הגדול של אלתרמן, המשורר חיים גורי, שבערוב ימיו הביע חרטה על חתימתו: "אינני נדרש אל המתים מה נתן היה אומר אילו חי בתוכנו כעת לאחר כל מה שקרה מאז. הוא בנה דגם רעיוני מוסרי שהמציאות החריבה אותו. לא לארץ-ישראל הזאת התכוון אלתרמן". אכן שאלה היא: לו היה אלתרמן מאריך חיים, האם כמו גורי היה חוזר בו מעמדתו שעליה עמד באומץ, באמונה, מול כל התמהים והמשתאים ממחנהו, בשלוש
השנים שבין מלחמת ששת הימים ליום פטירתו? לדעתי, התשובה שלילית. הוא לא היה שב לנתיב התבוסתני של דור ההמשך של סופרינו הבולטים כמו עמוס עוז, דוד גרוסמן, א. ב. יהושע ובוודאי לא יריבו נתן זך, שהכריז כי אינו רוצה לחיות ב"מדינת האפרטהייד", ישראל.
ממאמריו המאוחרים של אלתרמן אפשר לשאוב הנמקות ותובנות יהודיות וציוניות, פשוטות ומובנות, אל מול הלוחצים אותנו כאז כן עתה, מבית ומחוץ - לסגת לקווי 67, לחדול מבנייה ביו"ש. איך אמר אלתרמן? "אסור לטשטש את העיקר". והעיקר הוא זכותנו לבנות ולהיבנות בכל רחבי ארצנו, כאשר אוטונומיה כבר יש למעשה לערביי יו"ש. רוצו לראות את ההצגה ב"הבימה".
