ההסתה של ח"כ בנימין נתניהו ושופרותיו בכנסת ובתקשורת נגד ראש הממשלה נפתלי בנט גורמת נזק כבד למשטר הדמוקרטי. כמו גם הסקרים המגוחכים על עליית כוחו (האם הם אמינים כמו ההמונים שצבאו לברכו ביציאה מהמספרה בתלפיות?).
לא שאני מפקפק בתוצאה. גם לא מטיל ספק שהסקר נבחן ביושר. אך היא בלתי משקפת.
מפני שהממשלה הנוכחית מבצעת מהפכה בדרכי התנהלותה של ישראל, שהייתה שבויה 12 שנים בידי בנימין נתניהו. בהיותו ראש הממשלה גרם ח"כ ביבי לבור עמוק של גרעון. אביגדור ליברמן מנסה לתקן. זה כואב לאזרח השכיח. לכן ברגע זה האזרחים כועסים. הם חשו בנוח בגן העדן לטפשים של ביבי, שחתר תחת יסודות הכלכלה הלאומית. אז לפי שעה זה כואב. אם הממשלה לא תיבהל מפני עצמה הגלגל יתהפך לטובתה.
בפועל מכהנת בישראל ממשלת אחדות לאומית עם 61 קולות בלבד. מה יותר מאוחדת מאשר מנסור עבאס עם אביגדור ליברמן, תמר זנדברג עם גדעון סער, אמילי מואטי עם איילת שקד?
במהות, בתפישות העולם, הן והם רחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב. לעתים לא עומד להם כוחם לנהוג על-פי הכלל היהודי במורשת ישראל השואל ומשיב: "איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו". ניצוץ של מחלוקת, ומיד מתלקחת ביניהם סערה מילולית המעידה על קוצר רוח. אך ביסודו של דבר הממשלה הזאת מלמדת את הציבור כמה עובדות מהותיות:
הפשרה היא דרך חיים. מפלגה אינה צריכה לוותר על ערכיה כדי להבין כי "לא עליך המלאכה לגמור", וחייבים, או רצוי - להגיע לעמק השווה. בהיותו ראש הממשלה פעל ח"כ ביבי במלוא הקיטור לטובתו האישית. זה לא כך בממשלה המכהנת (אף שגם היא שוגה בניהול כמה ממהלכיה).
הערך השני הוא שרצוי כי גם הימין יביא בחשבון את טובת המגזר הערבי המונה כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל. מעודד שנפל בגורלה של איילת שקד להביא לאישור הממשלה את הענקת מעמד הקבע לשלושה יישובים בדואים בנגב, ולא לשר/ה ממפלגת העבודה או מרצ. החיבור עם עבאס אינו רק הסדר לתקופה הקרובה. הוא תקדים שיגבר על ההסתה המסוכנת והמאיימת והחורקת והצורמת של הליכוד וספיחיו. זה לא ייעצר בשנות כהונתה, וטוב שכך.
והערך השלישי הוא שבמקום בו ניתן להפוך את הדברים על פניהם רצוי לעשות כן. אביגדור ליברמן ניער את משרד האוצר החרב שקיבל מישראל כ"ץ, והחזיר לישראל את המכשיר החיוני של התקציב. יבוא על הברכה. גדעון סער החזיר את הליכי החקיקה הדמוקרטיים למשרד המשפטים, והכוונה רצויה והביצוע ממתין למבחנו.
נפתלי בנט וניצן הורוביץ טאטאו את התבהלה (פאניקה) ואת הסגר שעלה עשרות מיליארדים כאשר בנימין נתניהו הוביל את המהלך לבלימת נגיף הקורונה. הממשלה הנוכחית עשתה זאת בקור רוח וביעילות ובלי להריק את הקופה בתשלומי חל"ת מופקרים. יאיר לפיד ביצע החייאה למשרד החוץ וליחסים עם כמה מדינות שביבי "לא ספר אותן".
בני גנץ החזיר את היציבות למערכת הביטחון, ותיקן את שולי האטימות שמגלה הממשלה הנוכחית - כקודמתה - לצורך לעסוק בסוגיה הפלשתינית. מתן כהנא מבצע מהפכה חיונית בעסקי הכשרות. הציבור החילוני אינו ער למשמעות הראויה מאוד של צעדיו, ועימו שותפיו כרב דוד סתיו העומד בראש "צוהר". אותו צוהר שיפתח אולי מחדש את הלב החילוני שנאטם כלפי מורשת ישראל לאסוננו הלאומי.
ועוד איני יודע לומר בתחומים הרחוקים ממני כתחבורה ומדיניות הפנים והשיכון, ואפשר כי גם בהם ההתקדמות דרמטית. אם הממשלה הזאת לא תיבהל מפני עצמה - רוב מרכיביה לא רק יביאו תועלת לאזרחי ישראל אלא יראו גם תמורה, דיבידנד, בונוס ביום הבחירות הבא.