לא הייתה עוד מסיבת עיתונאים כזו, תפאורה ממלכתית, שלישיה מעונבת, מחויטת, זקופת גוו, דגלי מדינת ישראל משלימים את התפאורה, האירוע המושלם מוכן ומזומן לבשר לעם היושב בציון כי כל האמצעים היו כשרים כדי להגיע לתקציב המיוחל. על העברת התקציב יש לברך, מדינת ישראל ייחלה לתקציב אשר לא הועבר בממשלה הקודמת והסיבות פחות משמעותיות למבחן התוצאה.
אבל מסיבת עיתונאים בלתי נשכחת שכזו לא הייתה לנו גם אחרי הפצצת הכור האטומי, אחרי שיונתן פולארד נחת בישראל, אחרי שהחיסונים הראשונים נחתו בישראל. זה היה ממלכתי ומתוק כמו שמעולם לא הייתה כאן מסיבת עיתונאים.
אפשר היה לוותר על כל השלושה ולהציב אחד, חביב, חכם, בעל יכולות וירטואוזיות בתחום הפוליטי ויותר מכל פטריוט גדול, ענק, פטריוט רק של מי? מנסור עבאס יכול היה לעמוד שם לבד מול האומה הנרגשת. הרי הוא ראש הממשלה (בפועל), ראש הממשלה החליפי, ושר האוצר אשר אינו יודע מה לעשות עם הזכייה הבלתי הגיונית בפיס של החיים.
מנסור עבאס החביב, אשר אט אט מתחוור בתחקירים אשר באופן שיטתי אינם מהודהדים במערכות החדשות בהן יושבים טרומבוני על, מגה שופרות, הוא המבוגר האחראי השולט ללא מצרים בממשלת ישראל-פלשתין הראשונה.
אבל השלושה העדיפו בערב החגיגי כשדגלי ישראל מאחוריהם להחביא את מנסור, להסתיר את המחיר העצום בו נרכש, להתעלם מהקשרים אל ארגון הטרור המבקש להשמידנו. יש מטרה אחת ואין בילתה, לא תהייה תקומה לבנימין נתניהו יהא המחיר אשר יהא, יהא האתנן אשר יהא.
בקול שלו, רגוע, מלטף משהו, דיבר ראש הממשלה לאומה על ההישג החשוב, תקציב המדינה הראשון אחרי שלוש שנים. המילים נעטפו כסוכריות, המשפטים היו כטבליות שוקולד מתוק ונימוח, המבט היה חודר, הדבש ניגר מהפנים המאופרות, החליפי והאוצר נענעו בראש, שלישיית התמיכה ניצבת מאוחדת, אוהבת, מלטפת מול האומה.
אחריו דיבר האיש שהפתיל שלו הקצר התארך ושוב התקצר וכעת במצב של פתיל האהבה והממלכתיות, וראש הממשלה החליפי הוסיף בסגנונו המעמיק, היסודי החכם כל כך, על מוסר, שחיתות וחשיבות בת המשפחה המתנדבת.
השלישיה הממלכתית, המחרימה חצי מעם ישראל, חגגה את הניצחון של העברת התקציב בממשלה שהקפיאה את ערכיה, קיפלה את דגליה, אפסנה את אמונותיה, ויתרה על האידאולוגיה והכל בשם הדיבר האחד עשרה, רק לא בנימין נתניהו. אם כל מסיבות העיתונאים נחתמה בסדרת שאלות קלות, בלי דרמות כמו שאמר ראש הממשלה, הכל נינוח, הכל ממלכתי.
מסיבת העיתונאים הממלכתית, הרגועה, המדהימה, המהממת, המרטיטה, הייתה שיקוף המציאות המטרידה. ממשלה העסוקה בנאומים אשר בינם לבין המציאות אין ולא כלום, תהום פעורה בין המעשים לנאומים. ממשלה אשר הישגיה עד כה מסתכמים בחקיקה אנטי דמוקרטית בעליל, בהקמת ועדות חקירה, בדריסה של האופוזיציה וברגישות סלקטיבית מול כל התנסחות של מי שמעז להרהר על קיומה ובעיקר בהסתרת מחלוקות, מריבות ואבחונים לא מחמיאים על החוכמה של אחד מאדריכלי הקמת האנדרוגינוס הישראלי הראשון. בכירה מדברת על סדרת הפיגועים שמבצע החליפי והתיקונים שנאלץ הנוכחי לתקן.
במסיבת העיתונאים לא נשאלה השלישיה הממלכתית על השחיתות שדבקה בחלקים ממנה, על מאות המינויים הפוליטיים, על מיסים וגזרות על הציבור החלש, השקוף, על גזרות נגד אוכלוסיית החרדים, על הנורווגים, על ההתנהלות המדינית מול ירדן, מצריים, ארה"ב, על העלאת שכר הפנסיה לגמלאי צה"ל, על ההתעלמות מהעלאת השכר לחיילי צה"ל, על החוקים הפרסונאליים, על הקשרים של רע"ם עם החמאס, משפחות המחבלים, על הכספים הייחודיים, על מכירת החיסול, על מיליוני שקלים המשולמים כאתנן לשרים בלי תיק וסגני שרים בלי תפקיד, על טיולים בדובאי על טיולים בעולם בלי מטרה וללא תוחלת. על עוד עשרות פיגועים קטנים וגדולים שהתבצעו תוך חמישה חודשים. אבל בגלזגו הרחבנו את אלבום הצילומים עם מנהיגי העולם.
מסיבת העיתונאים המדהימה בתולדות מסיבות העיתונאים הסתיימה. הייתה חוויה מרגשת. באירן, בעזה, בלבנון, בארה"ב, במועצת השורא התרשמו מאוד מההנהגה הישראלית המנומסת, המפרגנת. הנהגה שהעם לא בחר בה וההסתברות שייבחר בה בבחירות הבאות הינה כמעט כמו מספר המנדטים של ראש הממשלה ושר האוצר. אכן זו הייתה מסיבת עיתונאים מרגשת, האמנם בעריכה נחתכו מחיאות הכפיים הסוערות.