את התובנות החדות ביותר אפשר תמיד לשמוע ממי שנקרא "האיש ברחוב", או "האזרח פשוט", אם זה נהג המונית או השיפוצניק, אם זה המוכר בחנות או עובד הניקיון, השליח, וכן הלאה. למדתי זאת מאבי ז"ל. חלק מזמנו הקדיש למטאטא רחובות עילג בשם גורביץ, שהיה "ממונה" על רחובנו הקטן, היה נכנס אלינו לקבל מאמא כוס תה. עם גורביץ ניהל אבי האינטלקטואל שיחות בענייני דיומא, והן ריתקוהו. חכמת הרחוב.
גם אני משוחח קצרות, מפעם לפעם, עם עובד מחלקת האשפה, שמגיע במכונית האיסוף הענקית, לפנות את תכולת פחי הזבל. "יש לך נכדים, נכון?" - שאל אותי אבנר בשבוע שעבר. השבתי בחיוב. "האם חשבת, מה יהיה איתם בעוד 20-30 שנה? אני לא חסיד של איתמר בן-גביר, אבל ראית מה עשה לו איימן עודה? הם מרגישים שהם חזקים ויכולים להרשות לעצמם הכל. אם עודה מתנהג כך, מה הפלא שהערבים הישראלים מתפרעים ומרגישים שהם על הסוס?" אבנר לא חיכה אפילו לתשובתי, ונסע עם המשאית להמשך מלאכת יומו. ועודה? הוא בעזות מצח התפאר: "אני גאה במה שעשיתי".
אבנר מבטא רחשי לב של רבים בישראל. מתחת למעטה שביעות הרצון של רובנו מרמת החיים, תוך הדחקת שלל דאגות ובעיות, המתח הנפשי גובר. הולכת ומתעצמת שאלת נאמנות ערביי ישראל. שתי מגמות הפוכות התחדדו אצלם: מצד אחד, מגמה חיובית - השתלבות בחיי היומיום של המדינה שניכרת יותר ויותר. אם זה בספורט, אם זה בבתי החולים ובבתי המרקחת, אם זה במשרדי הייטק ועורכי הדין, וכמובן - באתרי הבנייה. מצד שני, מגמת שלילית - יותר ויותר גוברים בתוכם אלמנטים מרדנים, פרועים, שכבר חוללו מהומות, פרעות, השתוללויות כמעט חסרות תקדים. אני יודע שמדובר במיעוט, אבל מעבר לקבוצה הפורעת, יש רחש-בחש שמזהה חולשה ישראלית, כלומר משטרתית-ביטחונית. בערים המעורבות כמו עכו ולוד בטוחים תושביהם היהודים, כי מה שאירע במאי שעבר יחזור על עצמו בצורה חמורה יותר בעתיד הלא-רחוק. הכתובת על הקיר. המתח מורגש בחלל האוויר, החשש מפני הבאות מתגבר.
גם שותפותה של מפלגה ערבית - לראשונה בתולדות המדינה - בממשלה, אינה מפיגה את החששות. אולי להפך. התנועה האיסלאמית, בכיסוי של דאגה לאזרחים, ליומיום שלהם, תוך טיפוח בסתר של מגמות בדלניות, סחטה עד תום את הקואליציה בהחלטות התקציב: הזרמת מיליארדי שקל למטרות לא לגמרי מוגדרות, כניעה לכל גחמה של מנסור עבאס, ועצימת עיניים למתרחש מתחת לפני השטח במיגזר הערבי. מרכיב הממשלה האמיתי, יו"ר רע"ם, הוא מרואיין מבוקש, יודע להלך קסמים על מראייניו וצופיו, אך מגמגם באשר לקשרי עמותה הקשורה במפלגתו, שמעבירה כספי משלם המיסים הישראלי לגורמי חמאס בעזה. חברו לסיעה, יו"ר ועדת הפנים ואליד טאהא, חוזר ומצהיר ש"אנו עומדים לימין עמנו הפלשתיני". חברי הרשימה המשותפת תקפו את הצהרת בלפור "הארורה" ומשקרים בעזות מצח באשר לפרעות מאי ו"טימוא מסגד אל-אקצה".
השיח הערבי בכנסת הופך אלים יותר ומתריס יותר נגד המדינה. זו לא רק דחיפה פיסית אלימה של עודה, אומנם מחוץ למשכן, אלא גם אמירות בלתי נסבלות של דוברי הרשימה המשותפת, וביניהם עופר כסיף ("הטרור הגדול ביותר הוא הכיבוש"), שחוצות כל גבול תרתי משמע. לדאבון הלב, יו"ר הכנסת עובר בשתיקה על אמירות אלה של ביזוי שבועת הנאמנות, ללא תגובה הולמת, באמתלה שטרם הוקמה ועדת אתיקה. אני יודע כי מיקי לוי מתאמץ להנהיג שיח מתון יותר בדיוני המליאה, וטוב שכך, אבל איך זה שהוא מתיר לח"כים הערביים להשתלח בשפה לאומנית גסה ומתריסה? האם זה במסגרת הדמוקרטיה הפרוצה שלנו?
עד למאי שעבר הייתי מבקר מפעם לפעם בכפר קאסם, עובר בכיכר המרכזית ובה האנדרטה ל-49 הנרצחים מאש לוחמי מג"ב ב1956, מבין את הכאב. יפה עשה הנשיא יצחק הרצוג שהשתתף בעצרת הזיכרון והביע את סליחתו וסליחת המדינה. אבל מול טבח זה, "פקודה בלתי חוקית בעליל", מה עם כל הטבחים שביצעו ערבים ביהודים? ולכן, טוב עשתה הכנסת שדחתה את ההצעה להכריז על יום זיכרון מיוחד לכפר קאסם. יום שנתן דרור לשחרר סיפורי נאכבה מצוצים מהאצבע או מהסבתא, ולמאמרים בהארץ על מה שבעיתון העברי הזה מכנים: "פשעי ישראל". הקרב על הזיכרון אף הוא מתחדד ומצטרף ללחץ על ישראל, מבית ומחוץ. סיר הלחץ הנפשי שלנו האזרחים מתחיל לרתוח.
והממשלה? - היא נחה בזחיחות על זרי התקציב, עוצמת עיניים לנוכח מצב כמעט על סף פיצוץ. לא פלא שאבנר והמוני אזרחים מוטרדים מפני הבאות.
