בתחילה קראו לה, "רצועת עזה". אחר-כך, "חבל עזה", וגבול אלים מפריד בינה לבין "ספָר עזה", כהגדרת ארנון גולן, שידוע כעת כ"עוטף עזה", או במינוחִי, "חוטף עזה". רצועת עזה וצפון-מערב הנגב הנם אזור גאוגרפי אחד (דרום שפלת החוף). החלטה מדינית של דוד בן-גוריון בתש"ח גרמה להפרדה ביניהם. בן-גוריון העדיף אסטרטגית את ההשתלטות על הנגב עד אילת על פני כיבוש הרצועה וסילוק הצבא המצרי אל מ̤עבר לגבול רפיח - כנראה, בהתנגדות בכירי חזית הדרום, ובראשם יגאל אלון.
מעניין הסברו של גולן לגבי השימוש במונח "רצועת עזה", שרק בשנות החמישים במאה העשרים הפך למטבע לשון שגור. האזור הוגדר על מפה רק בדוח הוועדה המיוחדת, שמינתה עצרת האו"ם לענייני ארץ-ישראל (UNSCOP). כידוע, דרום מישור החוף מאשדוד של ימינו ועד רפיח נועד בתוכנית החלוקה למדינה ערבית, שהייתה אמורה, לפי הוועדה, לקום בצמוד למדינה יהודית.
מאז סיום מלחמת הקוממיות הפכה רצועת עזה למוקד מרכזי בעימות היהודי-ערבי במזרח התיכון. היא מכילה בקרבה את הממד האנושי של הסכסוך ואת הממד הצבאי שלו. גולן - גיאוגרף במקצועו - מרחיב בספרו על העשור הראשון בזירה זו בראייה גאוגרפית-היסטורית, ומפרט מאוד, בהסתמכו על מסמכים (לא בערבית!), כיצד התפתחו בשנים הללו רצועת עזה והיישוב היהודי סביבה.
תקופת מחקרו (שאני מקווה, שיימשך עד לקורות האזור בימינו) מתחילה ערב מלחמת הקוממיות, ומסתיימת בנסיגה הישראלית הראשונה מהרצועה, בתחילת 1957.
התפתחות מקבילה בפרוץ מלחמת הקוממיות היו בעזה כ-38 אלפי ערבים, שוהתפרנסו בעיקר מחקלאות, אך גם מאריגה ומעבודה בבתי-מלאכה קטנים. לצדם חיו כ-110 אלף תושבים בח׳אן יונס ובכפרים, כשדרום הרצועה בואכה רפיח וסיני דליל בתושבים.
היישוב היהודי בנגב הצפון-מערבי היה אז דליל מאוד, ורובו הוקם משנת 1946 ואילך. עם הקמת המדינה נוספו לו יישובים - קיבוצים, מושבי עולים ומעברות. עם השנים הוקמו העיר אשקלון והעיירות שדרות ונתיבות. למעשה, נוצרה בו פריפריה יהודית, שיש בה שלל שסעים - חברתי, כלכלי, דתי ועדתי.
גם בעזה ובסביבותיה יושבו פליטים, שבעזרת המצרים וארגוני הסיוע - בעיקר, ססו"ת, סוכנות האו"ם לסעד ולתעסוקה (UNRWA) - הם וצאצאיהם נותרו במעמד פליטים עד עצם היום הזה. מיד אחרי מלחמת הקוממיות סבלו הפליטים ברצועת עזה מעוני, גם כיוון שהעדיפו לחלום על שיבה למקומותיהם וגם מפני שהמצרים לא רצו אותם, ודחו כל רעיון ליישבם בצפון-מזרח סיני. אז החלו ססו"ת וארגוני סיוע אחרים לעזור להם; וזה לא נפסק, כידוע, עד היום. גם מצבם של העולים, שיושבו במושבים בספר עזה ובשתי מעברות גדולות (כיום - שדרות ונתיבות), היה קשה, וחלקם סבלו מבעיות חברתיות, מבעיות כלכליות, מבעיות ביטחון ומניכור של אנשי הקיבוצים.
גולן מפרט באריכות את התפתחות ספר עזה - האזור היהודי; ובמקביל, מפרט את מה שאירע ברצועת עזה בתקופה זו. המגע והחיכוך עם ישראל היו בתחום המדיני-בינלאומי ובתחום הצבאי. במישור המדיני הייתה רצועת עזה סעיף די שולי בתוכניות לשלום במזרח התיכון במסגרת המלחמה הקרה. מדינת ישראל התלבטה מה יהיה גורל הרצועה, וההתלבטות הגיעה לשיאה אחרי מלחמת סיני, כשעלו רעיונות לספח את הרצועה, כדי שלא יחזרו אליה המצרים.
חלק מהתוכניות הבינלאומיות כלל רעיון ליישב את הפליטים בצפון-מזרח סיני באזור, שיפותח בעזרת מים, שיגיעו מהנילוס. תוכניות אחרות הציעו לקרוע את הנגב, או את חלקו, ממדינת ישראל, כדי ליצור רצף ערבי ממצרים לירדן, ובמסגרת הרצף ישוקמו הפליטים הערביים על אדמות, שנלקחו מישראל.
ההסתננות לא פסקה במישור הצבאי בלטה ההסתננות לישראל, שהחלה כפעולות ספונטניות של פליטים, שניסו לשוב לבתיהם ולאדמותיהם, ולאסוף מהם רכוש שנטשו ויבול. במקביל, נמשכו פעולות של מבריחים בציר סיני-הר חברון. הסלמת ההסתננות הייתה בפעולות חבלה ומודיעין, שתואמו על-ידי המודיעין המצרי. המסתננים (פדאיון, בערבית) מעזה לא הסתפקו בפגיעה בספר עזה, והגיעו עד למרכז המדינה. הם הטילו את חתיתם על המדינה מבלי שפעולות התגמול הרתיעו אותם ואת שולחיהם. כך, הפכו פעולות התגמול של הצנחנים לפעולות נקמה גרידא.