על המאמר הראשון של זינגר ומאוטנר השבתי בקצרה (העתק התגובה מצורף להלן כנספח). כ"כ, דנתי ביתר הרחבה בנושא במאמר: "עת להכריע" שפורסם ב-31.10.21 ב-News1, כחלק מהדיון הקשור לאופי ההסדר הרצוי לנו עם העולם הערבי. עניין זה מוביל לנקודת מחלוקת יסודית בזווית התייחסות של שתי הגישות לבעיה: האם ההסדר המוצע מנוסח ומנותח מנקודת הראות העונה על השאיפות הלאומיות של העם היהודי -התנועה הציונית - או שהוא "מעשה מרכבה" של עקרונות משפטיים, הערכות מדיניות המשקפות את "רצון העולם" ודרישות-יסוד של הערבים שהעם היהודי והתנועה הציונית, לדעת הכותבים, "יוכלו" לחיות עימם.
המסמך השני של הכותבים הנושא, כנראה בטעות, את התאריך 5 באוקט' 2021, (במקום 5.11.2021) אינו מוסיף בהירות על הדברים שבמסמך הראשון, אלא אם מקבלים מראש את הנחות העבודה שלו במלואן. כפי שהבהרתי אינני מקבל הנחות אלה, מפני שמאה השנים האחרונות של סיכסוך מוכיחות שהערבים אינם משנים את עמדותיהם ודרישות המינימום שלהם בעינן עומדות. הישראלים מאידך נכווים ברותחין בכל פעם שהם מנסים לבחון אם חל שינוי בעמדות היסוד הערביות באמצעות "תרגילי ויתורים" שמתבררים במבחן הזמן ככושלים.
נושאי הבוחן לכל פתרון שראוי לדיון מצד העם היהודי הם כדלקמן:
- הפתרון המוצע בזיקה לציונות במובנה הרחב.
- הפתרון המוצע בזיקה מובהקת לשאלת המשך קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי בארץ-ישראל.
- תנאי הביטחון הלאומי, לרבות ובמיוחד גבולות ביטחון שעל כל פתרון מדיני לקיים בין אם שורר שלום אזורי ודו-צדדי ובין אם לאו.
- נכונות הערבים להכיר בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו באזור בעל "רוב ערבי" (הדדיות בזכויות יסוד לאומיות). עקרון ההדדיות הוא עקרון יסוד לכל הסדר בין התנועות הלאומיות. יסוד המצב הקיים הוא נקודת המוצא לכל הסדר חדש, כאשר השליטה הטריטוריאלית תשתנה רק בהסכמה בין הצדדים ועקרון חילופי שטחים ואוכלוסין יהיה המשלים העקרוני שלה.
- הסכמה שהפתרון המוצע פותר את בעיית התנועה הלאומית הערבית בא"י וחתירתה למדינה עצמאית משלה.
- פתרון המהווה סוף לתביעות לנושאי הפליטים הערביים בארץ-ישראל ואלה שנדדו מחוצה לה.
- קץ לתביעות הדדיות של הצדדים זה מזה הן לגבי יהודים והן לגבי ערבים - מי שהיגרו לארץ או היגרו ממנה.
- בעיית הפליטים הערביים היא תולדת המלחמות שכפו הערבים על ישראל כחלק מההתנגדות לתקומה לאומית יהודית בא"י. פתרונה השלם - טריטוריה, שיקום, הסדרים פוליטיים וכו' הם באחריות הליגה הערבית.
- הסכמי השלום בין ישראל לערבים יהיו הסכמים מלאים ו"חמים" במטרה לחזק ולבסס את ההסכם בתוך שטחי המנדט לשעבר.
- הצהרת בלפור היא היסוד העקרוני-הצהרתי להסדר מדיני בין התנועות הלאומיות.
- בעיית עזה תידון כנושא נפרד ותיפתר בהסדר מקומי שיפוקח בהסכמה ובמשותף בין ישראל למצרים.
- בכל הסדר תחתור ישראל לצמצם את מספר הערבים שיהיו במישרין אזרחים ישראלים אך לא תמנע תושבות בהיקף מוגבל ומבוקר של ערבים אזרחי מדינות אחרות בתחומי ישראל כל עוד הם מקיימים את החוק ואינם חותרים תחת המדינה.
המאבק בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית החל עוד לפני הצהרת בלפור אולם הפך מעשי רק לאחר ששטח א"י נכבש מידי השלטון העותומני במלחמת העולם השנייה והמדינה הכובשת, בריטניה, באישור חבר הלאומים, קיבלה בזכות ההצהרה מנדט ליישם בשטח פתרון לאומי לתביעות הצדדים.
אנסה להרחיב מעט את הדיון במסמך זינגר-מאוטנר בכדי לבסס את הטיעונים העקרוניים בחלק הראשון. מסמך זה נגזר בעיקר מהיבט משפטי ומרצון לבצע הפרדה לאומית פיסית בין יהודים לערבים, כמעט בכל מחיר. בכדי לטשטש עמדה עקרונית זו, עוסק המסמך בסוגיות כלכליות, תשתיתיות וארגוניות שלמענן אין צורך בהסדר מדיני וניתן לפתור את רובן גם במסגרות הפוליטיות הקיימות וגם בווריאציות שונות שלהן, כל עוד קיימת הסכמה וכל עוד אין עוסקים במהות: ריבונות, גבולות, סמכויות חקיקה ואכיפה, ביטחון לאומי ודפוסי התרבות המשותפים.
כמו-כן, מתעלם מסמך זינגר-מאוטנר משאלת "הזיקה הלאומית" בין ערביי ישראל, איו"ש ועזה, פלשתינים "היסטוריים" שהם אזרחי ירדן ואחרים שמפוזרים - פלשתינים או מתחזים לפלשתינים - בעשרות מדינות בעולם. עוד מתעלם המסמך מזיקתו ההיסטורית הלאומית והתרבותית של העם היהודי לא"י, דווקא למרחבים של איו"ש הגליל והגלעד.
ההתנחלויות אינן בעיה, כשם שאזרחים ערביים בישראל אינם בעיה (או שמא כן?!); בעיות אלה ודומותיהן, אפשר וצריך לפתור במסגרת חילופי אוכלוסין, כך שההסדר התוצאתי יהיה בר-קיימא, בניגוד למשל להסדרי סייקס-פיקו שפיצלו את המזרח התיכון ל"פלחי-ריבונות" חסרי משפטי-קיום. שום הסדר שלא יטפל בסוגיות אלה כמכלול טיפול שורש, לא היה בר-קיימא וסופו שיחולל סיכסוכים ועימותים. כ"כ מתעלם המסמך מתביעות הפיצויים ההדדיות בין הצדדים ומסוגיות המקומות הקדושים והריבונות עליהם.
סימן השאלה הגדול ביותר על מסמך זינגר-מאוטנר הוא קביעתו שהפתרון המוצע ומתואר על ידו אינו ישים בטווח הנראה לעין. לציד קביעה זו עומדת ההנחה שניתן וצריך לשמר את המציאות הקיימת לאורך זמן כמות שהיא, שעה שברור שמספר התושבים בארץ-ישראל רבתי ("השלימה") יעלה תוך כ-20 שנה מכ-20 מיליון כיום (ישראל וירדן גם יחד) לכ-30 מיליון (הערכה דמוגרפית המבוססת על הריבוי הטבעי הממוצע הרב-שנתי בחומש האחרון). האמת היא שאין זה משנה אם יתקיים שיתוף פעולה הדוק בין הצדדים או רק שת"פ הכרחי ומאולץ מתוך חיכוך תמידי. שינוי בסדר גודל הנ"ל הוא בלתי-נמנע ויבטל כל קשר סביר בין המציאות העתידית לזו הנוכחית ובין החלומות האוטופיים ד'היום ליכולות המימוש במציאות העתידית. למען האמת, אני סבור שלא כל השחקנים ד'היום יהיו רלוונטיים בטווח הזמן המדובר ואין טעם לנהל דיון תאורטי על מה שהמתדיינים עצמם סבורים שהוא אינו בר-ביצוע בעתיד הנראה לעין.
הסדרים צריכים להיעשות במו"מ ישיר בין הצדדים ובהסכמה הדדית. השלב הראשון בכל מו"מ, יהיה קביעת לוח זמנים ומפת-דרכים להשגת הסכם כולל וסיום הסיכסוך. הצדדים ימנעו מהסכמי-ביניים ומקביעת עובדות בשטח בתקופת המו"מ, משום שהסכמי ביניים, כפי שלִימדנו הניסיון לא אחת, הם התחמקות מהכרעות, בעיקר בהקשר לסיום הסכסוך.
להערכתי, ההסדר היחיד המאפשר מימוש כל אלה כעסקה שלימה אחת, שהוצאתה לפועל יכולה להיעשות בשלבים, הוא הסדר פדרטיבי ירדני פלשתיני בארץ-ישראל המזרחית (כ-78% משטח המנדט הבריטי), משולב בהסדר קונפדרטיבי של הפדרציה עם ישראל בשטח ארץ-ישראל המערבית (כ-23% משטח המנדט הבריטי).
