קשה שלא להשתאות ממבול ובליל ההצעות בכל כלי התקשורת הפונות לישראלי הממוצע (שאינו "צבר"), מציעות ומדריכות אותו כיצד יכול לזכות בדרכון זר, דרכון אירופי-פורטוגלי. מאחורי הפרסומים עומדים חברות ועורכי-דין זריזים העוטים על שכמם אצטלה וטיעונים להיותם "מושיעים" המבקשים לסייע לישראלי העורג לקבל דרכון זר. דרכון שלדבריהם מקנה "זכויות יתר" הנהוגות במדינות האיחוד האירופי בתחומי הרווחה והחינוך ובעיקר חופש תנועה ממדינה למדינה ללא מגבלה.
חדי העיין המטריחים עצמם לחשיבה מעמיקה יותר, יודעים לשאול עצמם מדוע מבין מדינות אירופה ניצבת דווקא פורטוגל בראש (אם לא היחידה) המדינות המציעות ודוחפות אזרחים זרים להצטייד בדרכון שלה?. למה הקריטריון היחידי לקבלת דרכון פורטוגלי הינו מציאת עורך הדין מנוסה ובעל הידע והקשרים לפעול במשרדי ההגירה בפורטוגל? ולמה מהגרי העבודה האפריקנים מדלגים ופוסחים על פורטוגל בדרכם למרכז וצפון אירופה?
גם אם נבחן את הטיעון הפרקטי או האידיאולוגי (השיקרי) המופץ על-ידי אותם גורמים בעלי עניין, השוקדים לקדם ולסייע לישראלים הרבים החולמים ורודפים אחר דרכון זר. אי-אפשר שלא לחשוב על ההיסטוריה הפורטוגלית. על תולדות האירועים שחוו יהודי ספרד ופורטוגל במאה ה-15. יהדות עשירה ומפוארת שהצמיחה מתוכה אנשי רוח, פילוסופים והוגה דעות, בה פרחה ופרצה תורת הסוד והקבלה, כמו ספר "הבהיר" והיסודות לזוהר. שללא כל סיבה או הצדקה נקלעה תחת מלתעותיהם של שלוחי חצר המלוכה והכנסייה - האינקוויזיציה כזרוע הביצוע שלהם, הייתה שטופת שנאה ליהדות וטעונת אכזריות ורוע לכל מי שהינו יהודי או יהודי למחצה.
עם המכבד עצמו לא יכול לא להתעלם, לא לשכוח ובוודאי לא לסלוח לגורם אשר פשע כנגדו, במיוחד לא לגורם שמעשיו ופשעיו שהרקיעו שחקים בוצעו כנגד בני עמו בשעה שהיו חסרי אונים. מערכות המשפט המודרני אמצו נורמה ערכית המטילה עונשים כבדים כנגד אלו הפוגעים בחסרי ישע. חלק משארית הפליטה היהודית ששרדו את פשעי האינקוויזיציה היו מוכים במעמד של "חסרי ישע", הם נמלטו לממלכת פורטוגל בתקווה למצוא מפלט וחיים חדשים. אך לרוע מזלם חצר המלוכה והכנסייה קמו עליהם כדי להשלים את המלאכה שאינקוויזיציה הספרדית לא הספיקה.
אין מפלט מהשאלה מה מצאו אלה הסוגדים לדרכון הפורטוגלי, למה הם מוכנים לעשות מאמצים ואף לשלם סכומי כסף לא מבוטלים כדי לזכות בדרכון הזה? למה מיום ליום צצים עוד עו"ד המתמסרים ל"עבודת הקודש" הזו כדי למלא את משאלתם? מה יש במדינה ההיא שאין כאן? האם המתח הביטחוני, המילואים ורצף המלחמות הם הכוח הדוחף החוצה, להכין לעת צרה "עיר מקלט"? ומנגד האם למיגור הקורונה והתחזקות השקל אין כוח משיכה מספיק כדי לצנן את המרדף הבלתי מתפשר שלהם?
היה מצופה שכל אלו שהצליחו וקיבלו את הדרכון המיוחל הם ובני משפחתם, שיטמינו את הדרכונים בכספת או במגירה סודית, יצניעו את "ההישג" ולא יניפו אותו לעיני כל, ולו רק מפאת כבודה של ההיסטוריה. לא זאת אלא אף זאת, אנו עדים מצדם לתרועות שמחה ותחושות סיפוק על שזכו בדרכון, ואצל אחרים תחושות צער ואכזבה על משכי ההמתנה בתור, הם סופרים את השעות, את הימים, את החודשים והשנים עד להגעת היום המיוחל.
למרבה הצער התופעה של החלשות מעמד המדינה בעיני תושביה, מצטרפת לתופעות מדאיגות אחרות בתוכם: הנהירה ההמונית לחופי סיני תוך סיכון חיים, העלייה המדאיגה בכמות הסטודנטים ומעדיפים לימודים במוסדות אקדמאיים בחו"ל, העריקה של נציגים היוצאים מטעם המדינה ושלוחותיה לשליחות ובסופה מעדיפים "לאמץ" את מולדתם החדשה (מקרה גיל תמרי מצביע על אבסורד המשך התמיכה של המדינה בעריקים אלו). כל אלו מחייבות חשבון נפש לאומי, כיצד לאחר תקופה כה קצרה של 70 שנה בחייה של אומה, מתרופף הדבק ודועכת והולכת אהבת המולדת. מה רואים האלפים וההמונים הזרים המתדפקים בשעריה של ישראל כדי לחיות בה ואולי לזכות באשרת תושב שאנו לא רואים?
ייתכן שההסבר לתופעות הללו הינו: גזירת הגורל שנכפתה עלינו, להיות עם נע ונד מפוזר בגלויות. והיות והיו תקופות שהגלות האירה לנו פנים, מרבית היצירה והפריחה התרבותית התרחשה שם בגלויות, בדהר גורם אצל מעטים נטייה לנסות שוב מזלם בניכר. מנגד בכל הגלויות ובכל הזמנים פיעמה בלב כל יהודי הערגה להיות עם חופשי בארץ ישראל. המאבק בין הכוחות המנוגדים הללו של הנהירה החוצה למשיכה פנימה ימשך כי לא פג המתח ולא תם המאבק בדרך להאיר את קיסמה של הארץ - ארץ ישראל.