ספרו של ההיסטוריון אדם רז התפרסם בשנת 2020 בשם מאתגר: "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות". נאמר כמה מילים על הספר ועל החוקר ובהמשך נביא מהמסמכים שריכז המוכיחים את תופעת הביזה שהתחוללה בבאר שבע בעת כיבושה. בדש הכריכה הפותח נאמר כי אדם רז הוא היסטוריון שעוסק בהיסטוריה פוליטית. רז הוא חוקר "בעקבות", המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועורך כתב העת "תלם", כתב עת לשמאל ישראלי מבית קרן ברל כצנלסון. הספר המכיל מעל 330 עמ' הוקדש לסבו של רז, שמחה שילוני, איש הפלמ"ח שפיקד על "חיות הנגב". בדש הכריכה האחורית נאמר: "בספר זה נחשפת תופעה שנודע לה משקל רב בעיצוב החברה והמדינה בישראל אך היא הושכחה מהזיכרון ההיסטורי - ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות... מדוע השלטון המרכזי העלים עין מן השוד? מדוע בן-גוריון לא הטיל את מלוא כובד משקלו כדי לבלום את התופעה, למרות התראות ומחאות רבות...משהביעו חרדה מהשלכות הביזה על דמותה של החברה הישראלית?..." בהמשך קובע החוקר כי הביזה היא לא רק כתם מוסרי אלא הייתה לגורם מכריע לדעתו, שציבור גדול שהיה נגוע בכתם זה, תמך באי השבתם של הפליטים הפלשתינים. החוקר אם כן מציע הסבר חברתי-פוליטי שלפיו תופעת הביזה מהווה מרכיב חשוב בהנצחת הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

הספר כולל שני חלקים. חלק א נקרא: ביזת הרכוש הערבי - כרוניקה של שוד, והחלק השני: ביזת הרכוש הערבי - פוליטיקה וחברה. החוקר כלל מנגנון הערות שוליים המונה מעל 850 הערות וכן כלל בו מפתח, רשימת מקורות וביבליוגרפיה. בהקדמה לספר מביא החוקר ציטוטים מאת דן בן אמוץ, דיווחים מארכיון צה"ל, דיווחים מארכיון לבון, קטעים מיומנו של ארנון תמיר חבר קיבוץ הזורע, קטעים מסיפורו של ס. יזהר "חירבת חזעה", ומרשמיו של הסופר עמוס קינן שהשתתף בכיבוש לוד. החוקר העיד כי פקד למעלה מ-20 ארכיונים ורבות מתובנות הספר עוצבו בשיחותיו הרבות עם אחיה יצחקי, יגאל וגנר והחוקר. אך טבעי הוא כי לא נוכל לסקור את כל פרקי הספר ונסתפק בפרק הקצר שהקדיש החוקר ל"ביזת באר-שבע" גם משום שכאזרחי העיר עלינו להיות מודעים לאירועים אלה וכן משום שמלאו בסתיו זה 73 שנה לכיבושה (שחרורה) של העיר והפצע עדיין לא הגליד. במהלך הביקורת שילבתי מסמכים ותובנות שקיבלתי באדיבותו של ד"ר זאב זיוון ואני מודה לו על כך. ראוי גם להזכיר כי זיוון יזם את שיפור מצבו של מצפור הקומנדו הצרפתי; אירגן את טקס השקתו בשנת 1995; יזם את קריאת הכיכר/צומת על שם הקומנדו בבאר-שבע; ואף הביא את דגל היחידה בקרב על באר שבע מקנדה.

באר שבע הייתה העיר הערבית האחרונה הגדולה שנכבשה ובעקבות מבצע "משה" גדל שטח שבשליטת ישראל בדרום, הרבה מעבר למה שהציעה לה "תוכנית החלוקה". בסקירה של המושל הצבאי מיכאל הנגבי נאמר כי בבאר שבע שהו בעת הכיבוש (לאחר שברחו ממנה אזרחים וחיילים) כ-350 תושבים. נראה שמספר זה לא כלל את החיילים המצרים וכנופיות בדואיות בקרבת העיר. בישיבת המחלקה הערבית של מפ"ם, שכידוע הייתה חלוקה עם בן-גוריון לגבי המשך ניהול המלחמה, נאמר שם שהבריחה מוכיחה כי בן-גוריון החליט שבבאר שבע לא יהיו ערבים. אמנם במפקד 1945 קבעו הבריטים כי בעיר וסביבתה גרו מעל 5,000 תושבים אך רבים ברחו בעת השמע קול הקרב. ריחוקה של העיר ממרכזי השלטון הצבאי והאזרחי-ארצי ואי יכולתם של אנשי "משרד המיעוטים" שאמורים היו לקבל לידיהם את העיר (כפי שנעשה בערים ערביות אחרות) גרם לדעת החוקר, להתפרצות הביזה וריקונה של העיר מבתיה וסחורותיה. נתוני מוזאון הפלמ"ח שונים לגמרי: האוכלוסייה בעיר וסביבתה כללו כ-4,000 איש. העיר הופצצה יום-יום החל מה-15 באוקטובר כולל יום הכיבוש. הכוח שהגן על העיר מנה גדוד חי"ר סדיר ו-200 מתנדבים חצי סדירים. אבידות "הקומנדו הצרפתי" עליו נדבר בהמשך, היו 4 הרוגים ו-14 פצועים. מכאן ניתן להסיק שהקרב על כיבוש העיר היה קצר יחסית ובנקודות מסוימות אף היה אכזרי ונפלו לשני הצדדים אבדות.

זר טוען בעקבות הדוח של המושל הצבאי הנגבי והספר הביוגרפי של חיים בר-לב כי הביזה החלה מיד לאחר כיבוש משטרת העיר. המפקדים עסקו בהתארגנות והחיילים פרקו את זעמם על שרידי העיר. חיים בר-לב שהיה אז מג"ד "בחטיבת הנגב" תיאר את המצב בלשונו: "הרחובות מלאו המולה וקולות נפץ של מראות וכלי זכוכית. שברי רהיטים התעופפו, ועשן שחור היתמר על העיר. כריות, שמיכות, פריטי לבוש, קופסאות שימורים וכלי נשק למזכרת - הבוזזים לא חסו על דבר. חברי משקים מהסביבה חיפשו טרקטורים וציוד חקלאי. חיילים העמיסו שקי קמח וסוכר על משאיות ובמקום שררה אנדרלמוסיה. מפקדים איבדו שליטה על חייליהם". גם סולל כהן, מ"פ בחטיבת הנגב הזכיר בעדותו כי "היישובים שבסביבה הרחוקה יותר לקחו ציוד מכני". מפקד בסיס הצבא ברחובות סיפר כי הבוזזים באו מכל פלוגות החטיבה ובל כך נפסקה הרדיפה אחר המצרים הנסוגים. מפקד גד' 82 אישר לחייליו לבזוז ואחד החיילים סיפר כי הוא וחבריו הכירו את הסוחרים לפני המלחמה בעיר ועתה בזזו את חנויותיהם. המח"ט נחום שריג, המג"ד חיים בר-לב והמג"ד עוזי נרקיס (שהתמנה לאחר הקרב למפקד העיר) הודו כי לא הצליחו לעצור את הביזה שנמשכה לדעתם כמה שעות. המשורר חיים גורי בספרו "עד עלות השחר" משנת 1950 תיאר וגינה את התפרצות רגשות הנקם והביזה. שמחה שילוני, מפקד חיות הנגב, הודה כי לא השתלט על חיילי "הקומנדו הצרפתי".

בארכיון קיבוץ "חצרים" מתועדת שיחת חברים מתאריך 23 באוקטובר 1948 ונמסר בה כי בפגישה עם נציג הממשל מאיר הירשפלד הסתבר כי נזקקים לעזרת חברי חצרים על-מנת לפנות במהירות האפשרית את באר שבע מאזרחיה ורכושם מסיבות פוליטיות. עד עתה נאמר באותה שיחה, נלקחו על-ידי החברים 2 מכוניות, 2 טרקטורים, ואלה נרשמו באופן רשמי במשרדו של הירשפלד. נוסף לכך הובטח להם (לחברי חצרים) אם ייסעו לפינוי העיר - ימסרו להם מכונות חקלאיות, תבואה, עצים, פרחים, מכונת ביטון, מכונת מחצבה ועוד. יש אם כן סיכויים לרווח רציני. יש למנות אנשים אחראיים לרכוש שהובא הביתה. צביקי קרן סייר מחצרים שהוביל את הכוחות להתקפה על העיר, זכר שמשאית הקיבוץ העמיסה סחורות ורכוש ובעיקר גושי חלבה ענקיים. עוד בארכיון חצרים נמצא שיר מהתקופה ההיא שתיאר את אווירת הביזה בקיבוץ והמחלוקת שהתעוררה בעקבות כך: "...אמרו חברה יאטים/ כמה כבר סחבתם/ ובמחנה (בקיבוץ) לאשר תפנה/ בוקעת שירה ועולה/ לא לחם לא בגד רק ביזנס מנגד/...פרעו השווקים שעורה בשקים/ תגידו רוצים הגבלה./ דורשים להפסיק/ אך פשוט זה מצחיק ועונים לו בטרללללה." בעקבות "הביזה" נערך דיון רציני בדבר מה מותר ומה אסור לגבי רכוש האויב אך לא נרשמו הערות. במסמך אחר בארכיון הקיבוץ נאמר: "הם מצאו פורקן בשוטטות בעיר הכבושה ו"לקיחה" מכל הבא ליד. הבנות חיפשו כלי בית... אברמלה ספר הקיבוץ... אסף מהמספרה את הציוד הדרוש לו, גושי חלבה, סוכר, שעורה. קיבוץ "משמר הנגב" אף הוא היה מעורב בביזה ואף "התחרה עם חצרים" על מי יוציא מהר יותר ציוד חקלאי מהעיר הנטושה. זר הגיע למסמך מרתק בן 19 עמודים הנמצא בארכיון "משמר הנגב" והמעיד על המאבק הרעיוני-מוסרי שהתרחש בקיבוץ בין שוללי הביזה לאלו שלקחו לביתם תכשיטים ופריטים אחרים. לבסוף הוחלט שיש להחזיר למזכירות הקיבוץ את כל "שנלקח" על-ידי החברים לבתיהם הפרטיים.

המשורר והסופר חיים גורי בחן מוסרית את שאלת הביזה בספרו "עד עלות השחר": הבז הבז פורץ זאבה השחור של השנאה, סרגיי חורק שיניים... לחדול! והללו שחיו בינינו ימים מועטים בלבד... תולים עיניים של תמיהה וחרון. על הגשר הצר והכאוב של יצרי האדם עברנו אל שעות הצהריים". ההתלבטות המוסרית והבושה ליוו את גורי גם בספרו "החקירה, סיפור רעואל" (1980). הוא כותב שם על דו-שיח בו גם כפייה (כפייה ועקל) בודדת הופכת למחלוקת משום שנלקחה כשלל. הוא שם בפי הגיבור את תיאור הביזה בבאר שבע והתנהגות חיילנו להתנהגות עכן בן כרמי ממטה יהודה שהתפרסם כדוגמה לביזה מופקרת של רכוש שנועד למטרות העם. יהודה עמיחי כתב בשירו "המקום בו אנו צודקים": "...המקום שבו אנו צודקים/ הוא רמוס וקשה/ כמו חצר... ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב". רחל מכבי שהייתה מזכירתו של מפקד חזית הדרום יגאל אלון השוותה בין כיבוש מג'דל שם אבידן מנע כל התפרעות וביזה לבין מה שקרה בבאר שבע: "פיתוי להושיט יד ולקחת חפץ אין בו חפץ, לנתץ ולקרוע, לתלוש ולהשליך, כזאת לצערי ראיתי בבאר שבע הכבושה אף היא עיר דלה". גם המשורר ע. הילל יצא כנגד אווירת הביזה בשיר בשם "על הניבוזים" שפרסם בספרו "ארץ הצהריים" משנת 1950. עיקרו - הלוחמים המתים ששבו לבתיהם מגלים את המוגלה שפשתה בארץ (השוד והביזה).

זר, בהסתמך על הספר "חטיבת הנגב במלחמת העצמאות" קובע כי שלושה ימים לאחר כיבוש העיר הודיעה מפקדת החטיבה שמי שייתפס בוזז ייאסר ויעמוד לדין. יתר על כן, בעבור עוד שלושה ימים נאסרה תנועת מכוניות בודדות צפונה מחשש הברחת ביזה. המח"ט דרש לבדוק בקפדנות כל מכונית העוזבת את העיר עד כדי פירוקה. מאידך-גיסא, העיד האפוטרופוס דב שפריר כי אנשיו תפסו ארבע מכוניות צבאיות המבריחות סחורה לסוחרים במרכז הארץ. היו גם קצינים שעסקו בהברחה. האפוטרופוס העיד כי נתפסו ונשדדו בתים שלמים, מצוידים היטב שעל השולחן עמד עדיין מזון שהוכן לארוחה. ביחידות הקטנות העלימו עין מהביזה והתייחסו לתופעה כ"סחיבות" שנהג הפלמ"ח לעשות בקיבוצים לצורך הווי ליד המדורה. תדי איתן, מפקד "הקומנדו הצרפתי" ראה שאנשיו עמוסים בשלל הוציא אותם למסע רגלי ארוך והם אלצו לזרוק מעליהם את הציוד הגנוב. יצחק שדה, מח"ט 8, שהקפיד על מוסר לחימה, החזיר שעונים שנבזזו על-ידי חייליו. בן-גוריון ציין ביומנו מיום 27 לאוקטובר 1948 כי מכוניות ומזון "נלקחו" על-ידי החטיבות וליד זה הדגיש שחלק מהשלל, הוגדר כרכוש האפוטרופוס או היישובים ונרשם כחוק. חיילים העידו כי השמועה על "באר שבע עיר ריקה" עשתה כנפיים ומשאיות עם אזרחים ירדו לבאר שבע והעמיסו שלל ביזה.

פקידי המשרד לרכוש הנטוש ביקרו בעיר יומיים לאחר כיבושה ותיארו זאת כך: "... העיר הייתה פרוצה, הרוסה ושבורה". רז מביא קטע מיומנו של נחמיה בן תור (ארזיה) איש לח"י מחטיבה 8 שתיאר בספרו "היום ארשום בעט" את תמונת המצב: "העיר נראתה כעיר רפאים. אי-פה ואי שם עדיין התאבך עשן, מבין הריסות הבתים. החנויות היו פרוצות וריקות ובבתים לא נמצאו אדם או בהמה. הכל נלקח על-ידי חיילנו. רק אי-אילו תרנגולות הסתובבו בחוצות בנסיון להימלט מיד החבריה הרודפים אחריהם". על-מנת להוכיח את טיעונו כי הממסד והצבא הסתירו/השתיקו את תופעת הביזה מציין אדם רז (בהישענו על מסמכים מהארכיון הציוני בירושלים) כי האלוף אלימלך אבנר, מפקד הממשל הצבאי בשטחים המוחזקים, המשיך לטעון בפני וועדת השרים לענייני רכוש נטוש בראשית נובמבר 1948 כי "בבאר שבע לא נשדד כל רכוש". מסכם זר סוגיה זו וטוען כי גם בבאר שבע, בדומה לערים אחרות שנבזזו, מעטים מבין החיילים או האזרחים, נתנו את הדין על מעשיהם. הכרוז שהופץ בין הבדואים (בערבית) בשנת 1948, נועד להרגיע את הבדואים ולמנוע מהם להצטרף לכוחות המצריים. מסעיפי הכרוז ניתן ללמוד מה תהיה עמדת הממשל הישראלי כלפי השבטים לאחר המלחמה. הכרוז הבטיח כי כל מנהגי וחוקי הבדואים ישמרו בקפדנות; כל המוסדות והרשויות, קרי מועצת השבטים וכו' ימשכו; יתאפשר לכל בדואי בוגר לשאת חרב ובריה בעתיד, כרגיל; זכויות הרכוש וזכויות המים והמרעה שנהוגות היו בימי הבריטים נשמרים בקפדנות. להלן עוד ועוד הבטחות והחתומים על הכרוז כינו עצמם: מרכז המפקדה הדרומית הישראלית. הקורא את המחקר חש בפער שנוצר בין ההבטחות הישראליות לבין המציאות בשטח.

אדם זר קובע בפסקנות כי ביזת הרכוש הערבי (בעיקר במרכז וצפון הארץ) שירתה את מדיניותו של בן-גוריון לריקון הארץ מתושביה הערבים והיוותה כלי, אמצעי בידי ראש הממשלה להגשמת מדיניותו. החוקר אף מונה את הקשר בין הביזה למדיניות: ייבוש פרדסי הערבים; שריפת התבואה; ירי בבהמות עבודה; הרס פיזי של כפרים; בפגיעה זו באמצעי הייצור השתתפו מעטים והיא הייתה רחוקה מעין הציבור לעומת הביזה בבתי הערבים ובחנויות הערים בהם נטל חלק ציבור רחב ובכך הפך אותם לדעת זר, לשותפים לפשע. בקרב ראשי מפא"י והשרים הבכירים הייתה מחלוקת באשר לתפקיד הממשלה בסכירת הביזה. שר האוצר קפלן תמך במעין "קשר שתיקה" בהנחה שאם יתגלה העניין לאומות העולם נפסיד תומכים ובעלי ברית. אהרון ציזלינג מאגף השמאל, הזהיר כי הערבים ובניהם שנגזלו וגורשו יהפכו ברבות הימים לשונאינו ומתנגדינו. יש לשקול החזרת פליטים ופיצוי כספי. בכור שטרית-שלום, שר המיעוטים, יצא אף הוא נגד הביזה והשוד. בתזכיר שהגיש למנהלת העם במאי 1948 הוא תובע מהצבא להתנהג במוסריות ועליו לשמור על כבוד הערבי, רכושו ותרבותו בהנחה שרבים מהמגורשים ירצו לחזור בתום המלחמה לבתיהם. בסיימו את הספר, נתלה אדם זר באילן גבוה, בפילוסוף מרטין בובר שקבע כי גאולה אמתית תבוא לעמנו רק שנדע לעמוד בפנים חשופות מול האמת הקטלנית.

החוקר, הנאמן ל"קבוצת אורנים" עשה כל מאמץ להוכיח שאכן התקיימה ביזה, מעטים נתנו את הדין על כך, המפקדים לא עשו מספיק על-מנת למנעה והיא הייתה חלק מתפיסתם של אלה שביקשו לגרש את הערבים מהשטחים שנכבשו. מטרת העל של המחקר נראית כרצונו של אדם זר להתיר את "קשר השתיקה" שאפף את אירועי הביזה ולהתמודד באומץ מול מחדלים היסטוריים אלו. מעל מסקנות אלו לטענת זר ריחפה עמדתו של בן-גוריון שעל-פי יומניו גינה את הביזה אך נמנע מלהפוך שאלה מוסרית זו לשאלה העומדת על סדר היום.