ראשית, אקדים ואומר כי התחדשות עירונית לפי מידה היא כמו לחם מחמצת מלא ובריא, לעומת לחם לבן, עתיר סוכר ושאר מרעין בישין. אולם, וזה אולם גדול... דומה שבמשרד השיכון ממשיכים להתייחס לכל נושא ההתחדשות העירונית כאל לחם גורמה יקר מציאות, זאת במקום להבין את המסר הפשוט והברור, של צריך כלל לברור בין הלחמים המצויים במאפיה, אלא פשיטא, כאן ועכשיו, צריך לטפל בכולם וכמה שיותר מהר.
אני כותב את השורות הללו בעקבות הישיבה של משרד השיכון בחודש שעבר, בה נקבעו סדרי עדיפות לגבי בדיקת מבנים המצויים בסכנת התמוטטות מיידית. הנוכחים באותה ישיבה, כולל מספר מומחים רציניים, הצביעו על מספר "קבוצות סיכון" של בניינים המצויים בסכנת התמוטטות מיידית, כולל מבנים שנבנו לפני 1970, כאלה המצויים ברדיוס של עד 200 מטרים מקו החוף, כאלה העמוסים כל העת בקבלת קהל ואלו המוזנחים שנים ארוכות כאבן שאין לה הופכין.
איני מערער כלל על מסקנות אותה ישיבה. אכן מבנים הסמוכים לחוף הים סובלים במיוחד מקורוזיה ומליחות, הן כתוצאה ישירה מהים והרוחות המנשבות ממנו והן כתוצאה מהמליחות המצטברת במי התהום המאפיינים את אותו רדיוס קרוב לחוף. גם אין זה סוד כמוס שמבנים שהינם בני יותר מ-50 שנה הינם בדרך כלל מסוכנים, כמו גם מבנים ציבוריים הסובלים מעומס מצטבר של יוצאים ובאים. עם זאת תוצאות ישיבה זו (שלא במקרה הודלפו) מעוררים בי מהספר תהיות:
ראשית, איך זה שרק עכשיו, בסוף 2021, ואחרי שכל נושא ההתחדשות העירונית נמצא בכותרות זה שני עשורים, נזכרו כל המומחים ונזכר משרד השיכון, שישנן קבוצות מבנים נכבדות שניתן א-פריורי לסמן אותם כ"המסוכנים במיוחד"? שנית, אם זה אכן כבר נדון נכבדות, האם נקבע לוח זמנים מסודר לטיפול אינטנסיבי באותם רבבות מבנים שאין עוררין על מסוכנותם?
שלישית, וזו התהייה הגדולה מכל, איך זה שאחרי התמוטטות כה דרמטית כפי שהייתה בחולון בספטמבר האחרון, ובהמשך גם ברעננה, חוזרים מקבלי ההחלטות ודנים ב"לחם המחמצת", כלומר לברור "קבוצות סיכון" של מבנים מסוכנים בשיטת הפינצטה, זאת במקום ללכת על שיטת "הלחם האחיד", כלומר להניע את התהליך במלוא היקפו, ללא קשר לקטגוריה זו או אחרת.
הניסיון של כולנו מלמד שלעולם לא נוכל לנחש במדויק מתי בניין כזה או אחר יקרוס, זאת גם אם נשלח אליו את טובי המומחים. לכן אין לי צל של ספק כי מלבד אותם בניינים קרובים לים, או כאלה שנבנו לפני 1970 או כאלה המשמשים כמקבלי קהל במוסדות ציבוריים, ישנם עוד רבבות רבות שהסכנה שלהם להתמוטטות אינה פחותה, גם אם היא נסתרת מהעין שלא תמיד רואה הכל.
דעתי, אם כן, שההתמקדות באותן "קבוצות סיכון" שכבודן במקומן מונח, עלולה מלי משים דווקא למקד את תשומת הלב בשנים הקרובות רק בהן ולהסיח את הדעת מהמשימה החשובה מכל, להביא לשינוי אסטרטגי בתפיסה של התחדשות עירונית, לא עוד רק מדיניות דפנסיבית של הגנה מפני רעידות אדמה והתמוטטות, אלא אתגר לאומי מרכזי של בניית הארץ באופן המקיף והטוב ביותר למען כולנו, ובמיוחד למען הדורות הבאים!
