היום הוא יום עצמאות לעם האלבני. אני מבקשת להצטרף לברכתו של המשורר האלבני Agron Shele, משורר בינלאומי שמתגורר שנים רבות בבלגיה אבל ליבו שייך למולדתו. לכבוד היום החגיגי אני מצרפת את שירו "זה לא מספיק" בשלוש שפות, כשהתרגום בעברית שלי.
כשמציצים בעמוד שלו, המשורר האלבני אגרון של מברך מן הקיר שלו בפייסבוק את החברים האלבנים - "יום עצמאות שמח!! 28 נובמבר שמח!
בהזדמנות זו נאחל לכל האלבנים ליהנות מהיום המבורך הזה ומההתחדשות הזו של תקווה ואמונה לעתיד הרבה טוב יותר ומשגשג. היום הזה הגיע כמבחן לשפיכות דמים במשך מאות שנות היסטוריה גיבורים נוצצים במזבחות הכי מפוארים של העם, הגיעו כהוכחה להתנגדות ולהישרדות של העם האלבני, זה נבע כרצון ומטרה קדושה, זה בא כמו נשימה והיווה רעיון לעם אחד, מולדת אחת, דגל אחד! אלוהים יברך את אלבניה ואת כל האלבנים באשר הם ויחיו"!
Nuk mjafton...!
Këtu bie shi,
qielli është i bronxtë përherë dhe hapat trokasin rrugës së boshatisur
në mijëra këmbë,
pa melodinë e takave të tua,
atij timbri që e dëgjoja si muzikë
dhe pamjes që udhëtimit tonë i jepje largësi,
jo nga ato 100- vite vetmi të Garsias
por as dashuri në kohë të kolerës (covid)
thjesht një sharm i harruar nëpër erë
dhe një udhëtim që nisi pa lamtumirë!
Jam mësuar tashmë me humbjet e befta
të stinës që nxitojnë të zhveshë memorien
fillimisht nga gjethet e tjetësuara të së gjelbrës
pastaj në të verdhën, vjollcë dhe të kuqërremtë të Vjeshtës,
por pa sytë e tu
që shndrinin mijëra diej
e çelnin një flakëz jete
dhe kurrë nuk e mësova;
se e nesërmja do zgjohej pragut të një bote
farfurimë dhe fëshfërimë e një pylli të heshur.
Nuk mjafton kopshti i qershive
as hijëzimi i Hënën në pasqyrën e trungjeve të kopshtit të Nerudës,
as pështjellimet,
as Edeni që ndryshoi rrjedhën e shëmbëlltyrës,
por thjesht një avitje
një kërcim në botën e çmendur,
ku pamja e dëshpëruar e një gruaje
u kthye në lotin e dhimbjeve të mia.
@shele agron
זֶה לֹא מַסְפִּיק... (תרגום: שושנה ויג)
יוֹרֵד כָּאן גֶּשֶׁם,
הַשָּׁמַיִם תָּמִיד בִּבְרוֹנְזָה
אַלְפֵי צְעָדִים מְתוֹפְפִים
עַל דֶּרֶךְ נְטוּשָׁה
חֲסֵרוֹת אֶת נְעִימַת עֲקֵבֵי הָעֵץ שֶׁלָּךְ
שֶׁנִּשְׁמַעַת כְּמוּסִיקָה
וְהַנּוֹף מַעֲנִיק לְמַסָּעֵנוּ מֶרְחָק,
לֹא אֵלֶּה שֶׁל גַּרָסֶיָה 100 שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוֹת
אֲפִלּוּ לֹא אַהֲבָה
בִּזְמַן כוֹלֵרָה (קוביד)
פָּשׁוּט קֶסֶם נִשְׁכַּח מֵעֵבֶר לָרוּחַ
וּמַסָּע שֶׁהִתְחִיל
מִבְּלִי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ!
אֲנִי כְּבָר רָגִיל לָזֶה
הֶפְסֵדִים פִּתְאוֹמִיִּים שֶׁל הָעוֹנָה
שֶׁאָצָה לְהַפְשִׁיט אֶת הַזִּכָּרוֹן
קֹדֶם מֵהֶעָלִים הַיְּרֻקִּים הַמְּנֻכָּרִים
וְאַחַר הַצְּהַבְהַבִּים,
הַסְּגֻלִּים וְהָאֲדַמְדַּמִּים שֶׁל הַסְּתָו,
אֲבָל לְלֹא הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ
בְּאַלְפֵי הַשְּׁמָשׁוֹת הַזּוֹהֲרוֹת
שֶׁמַּבְקִיעוֹת אוֹר חַיִּים,
וַאֲנִי מֵעוֹלָם לֹא לָמַדְתִּי
כִּי הַיּוֹם הַבָּא יִתְעוֹרֵר
לְפִתְחוֹ שֶׁל עוֹלָם
זוֹהֵר לִלְחָשִׁים שֶׁל יַעַר דּוֹמֵם.
גַּן הַדֻּבְדְּבָנִים אֵינוֹ מַסְפִּיק
וְגַם לֹא צִלְלֵי הַיָּרֵחַ
מַרְאוֹת הַגְּזָעִים בַּגַּן שֶׁל נֶרוּדָה,
וְלֹא הַמְּבוּכוֹת,
וְגַם לֹא הָעֵדֶן שֶׁשִּׁנָּה אֶת זְרִימַת הַדִּמְיוֹן,
אֶלָּא פָּשׁוּט קִרְבָה
גֶּשֶׁר אֶל עוֹלָם מְטֹרָף,
מְקוֹם הַמַּבָּט הֶעָצוּב שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁהוֹפֵךְ לְדִמְעַת הַכְּאֵב שֶׁלִּי.
כמה מילים על השיר "זה לא מספיק" שירו של אגרון של הוא שיר געגועים. הדובר בשיר מבטא קשר עמוק לדמות אהובה. המקום שבו מעוצב רעיון הכמיהה הוא הסתיו. הדובר מבטא את המראה שבו השמים צבועים בברונזה, שזהו צבע הנחושת, כמשהו בוהק מעל שיוצר את האווירה המיסטית. למטה עלי הסתיו שצובעים את האדמה בצבעוניות מטריפה. בתוך המראה הזה, של הטבע הייחודי כל כך לטבע באירופה, מבליחה שורה מאוד דוקרת. אלפי צעדים אבל רק עקביה של אישה אחת אינם נראים כאן. האהבה שלו היא לדמות שאינה נמצאת לידו. היא נמצאת רחוקה ממנו. מה הרחיק אותה ממנו? הוא מדמה את אהבת הקורונה ומזכיר את הרומנים המפורסמים, אחד מהם של גבריאל גרסיה מרקס, 100 שנים של בדידות. כמה נורא שהאהבה מגיעה בימים כאלה של סגרים ברחבי העולם. העולם הזה יצר את המצב הבלתי אפשרי שבו אהבה גדולה יכולה להתקיים גם כשאין מגע אלא רק מראה.
בבית השני של השיר, שבנוי משלושה בתים, מתקדמים למראה שמושך אותו בדמות הנשית. אלה העיניים שלה שהוא נמשך אליהן. הן זוהרות כמו אלפי שמשות. אבל גם אלה אינם מרחיקים ממנו את בדידותו. רגעים של יחד נמחקים כשאינו נמצא עם הדמות הזאת. כשנעלמת הדמות האהובה הוא שוקע בתוך יער דומם.
גן הדובדבנים של צ׳כוב מוזכר בבית השלישי. אלה היצירות של גדולי היוצרים שהמשורר מאזכר אותם ביצירתו כדי לומר עד כמה גבוהה ונעלה היא תחושתו. הוא מזכיר גם את המשורר פבלו נרודה שכתב שירי אהבה. בני האדם סולקו מגן עדן והוא המשורר מבטא את רגשותיו אל אישה שכל הקשר שלו אליה הוא מבט עצוב והוא מזדהה עם ייאושה. העולם המטורף הזה שבו שולט כעת הטירוף והאופל היא עבורו גם נקודת האור וגם נקודת הכאב.
ואולי המשורר מבכה את יום האתמול, את כל מה שיכול היה להיות וכמה הכל השתנה ועלינו להתרגל לעולם חדש שבו המבט הוא שיכאיב לנו וגם יעניק קצת אור.
