חג החנוכה הוא החג הכי הכי. הכי אחי. חג שעושה את כל ישראל אחים: "כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל". מכלל חגי ישראל, חנוכה הוא הכלל ישראלי. זהו החג היחיד מבין החגים ההיסטוריים - פסח, שבועות, סוכות, פורים - שמאזכר נסים שאירעו לישראל בארץ ישראל. כל שאר החגים מאזכרים ניסים שאירעו בחו"ל. אולי משום כך הוא מעורר, כנראה ברמת התת מודע, כל יהודי שהארץ הזו קרובה לליבו, לחגוג אותו בהידור רב.
חוגג אותו כל מי שעל הרצף היהודי, החל באתאיסטים גמורים, ועד אולטרא קנאים. אין לך התכנסות כלשהי באחד מלילי חנוכה, שאין בה טקס הדלקת נרות, או לפחות חנוכיה דולקת ברקע. יתרה מזו: חנוכה הוא הזמן היחיד שמשדרג את כל עם ישראל לדרגת מהדרין מן המהדרין. גם גדול הכופרים מדליק נרות לפי מספר ימי החג, כמצוות מהדרין מן המהדרין. כמאמר הנביא ישעיהו: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים".
חג החנוכה הוא גם החג הכי ממלכתי. רק הוא מציין מלחמת עצמאות - דתית ומדינית, של עם ישראל, שאירעה בימי החשמונאים, שמלחמתם כוננה את מדינת ישראל החשמונאית, כאלפיים שנה לפני ייסודה של מדינת ישראל בת זמננו. וכבר לימדנו הרמב"ם שאנחנו מודים ומהללים בחנוכה, גם על נס העצמאות המדינית: "מלכי יוון גזרו גזירות על ישראל... עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם... וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
מלחמת החשמונאים החלה על-רקע גזירות הדת, אך השתדרגה לרמה המדינתית. מתתיהו ובניו לחמו נגד חילול המקדש והנסיון לכפות על עם ישראל פולחן אלילי, שאסר על המילה, שמירת שבת, קביעת לוח שנה יהודי עצמאי ועצם עבודת המקדש. אבל החשמונאים הבינו מהר מאוד שרק עצמאות מדינית מסוגלת לגבור על הגזירות.
בעיה אידאולוגית בשנת 167 לפנה"ס, הוביל יהודה המכבי מלחמת גרילה זריזה וממזרית של מעטים מול הגייסות העצומים של היוונים, ובתום שלוש שנות אינתיפאדה יהודית, אוחזים החשמונאים בשלטון הלאומי בארץ ישראל. אבל אז משגרים היוונים למערכה גייס יווני טרי שמסכים להחזיר לעם ישראל רק את חרותו הדתית. החשמונאים דוחים בבוז את רעיון ביטול העצמאות היהודית ומחדשים את מלחמתם.
זו מסתיימת בניצחונם ובמינויו של שמעון, אחרון בני חשמונאי, לנשיא ממלכת יהודה העצמאית, שמשמיע בפני העולם את האידיאולוגיה הלאומית - לא הדתית! - הנודעת: "לא ארץ נָכריה לקחנו ולא ברכוש נָכרים מָשָלְנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו".
ניצחון החשמונאים, שמאחד גם אלפיים שנה אחר דעיכתו את כל הנמצאים על הרצף היהודי, מעורר בעיה אידיאולוגית בציבור החרדי. כל החרדים, מהסאטמרים דרך החב"דניקים ועד הליטאים בעלי ה'השקאפע', מאוחדים באמירת הלל במשך שמונת ימי חנוכה, כמעשה הודיה על הקמת המדינה היהודית החשמונאית, אך נמנעים מלתרום לריבונו של עולם שתי דקות בשבוע לאמירת תפילת הודיה על ניסיו שהקימו את מדינת ישראל - המדינה היהודית הראשונה מאז מדינת החשמונאים (למעט תקופות קצרות במרד הגדול ומרד בר כוכבא). גם בזמננו טוב להודות לה' "על ניסיך ועל נפלאותיך"? - מה פתאום? זה לא בבית ספרנו.
איך חיים עם האבסורד הזה? התשובה הסטנדרטית היא, שניצחונם של החשמונאים היה דתי בלבד, על מזימות "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונן", ולא לאומי. אלא שזוהי, במקרה הטוב, טענה דמגוגית מכחישת המציאות ומכחישת הרמב"ם, שקבע כי אמירת ההודיה היא גם על כך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה".
התפיסה הציונית הציבור האולטרא-אורתודוקסי בארץ ובעולם, שעויין את היוזמה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, משתמש באמתלות שווא לנמק את עויינותו: המדינה הציונית 'עולה בחומה', פוגעת באיסור התגרות באומות, מחישה את קץ התלאות מבלי להמתין לימי המשיח. לא מתאים להם העקרון הציוני הבסיסי, שעל האומה ליטול גורלה בידי עצמה.
מזל שהחשמונאים לא נתנו דעתם על תואנות אלה. הם כן נטלו את גורלם בידיהם. הם כן עלו בחומה. הם לא חששו להתגרות באומות. האקטיביזם שלהם (ברוח הציונות המודרנית) מנוגד בתכלית לתפיסה הגלותית הפאסיבית, של שב ואל תעשה. הם כן האמינו שעל עם ישראל ליטול גורלו בידיו בעת צרה, ולא להמתין בחיבוק ידיים לבוא הנס. החשמונאים היו הרבה יותר קרובים לתפיסה הציונית מזו שאימצו החרדים. החשמונאים הוכיחו בעליל, שהקב"ה מחולל נסים ונפלאות - רק כשבני עמו עוזרים לעצמם. את העיקרון הזה למדנו כבר על שפת ים סוף, שם ננזף משה רבינו על התעסקותו בתפילה במקום לעשות מעשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
הפרדוקס החרדי מסתדר עם הלל והודיה על נס הקמת המדינה היהודית לפני למעלה מאלפיים שנה, אבל לא עם נס הקמת המדינה היהודית לפני 73 שנה. לזכות המתנכרים רק ייאמר, שנתקיים בהם מאמר חז"ל, שאין בעל הנס מכיר בניסו. ממש כמו בימי החשמונאים. הגמרא עצמה מעידה שרק "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". אז יש עוד סיכוי...
ההתעלמות מניסי זמננו, מקורה מן הסתם בתחלואי הגלות. כמאמר החכם: יותר משקשה להוציא את ישראל מהגלות קשה להוציא את הגלות מישראל. חרפת הגלות האיומה דוחקת בתועים יראי שמיים, שבשמונת ימי החנוכה נושאים תפילות הודיה על הקמת מדינה יהודית לפני אלפיים שנה, אך מסרבים להכיר בניסי הקמתה וקיומה של המדינה היהודית בת זמננו, המתרחשים לנגד עינינו ממש.
