על הלגיטימיות של ממשלת בנט

הליכוד מחפש בנרות דרכים לשבש את שלטון החוק במדינת ישראל ואחת מהן היא יצירת דה-לגיטימציה למנגנונים ושיטות שנהגו במדינה כמעט מאז ראשית ימיה ונוהגים בה גם כיום. זו דרך צבועה ונרפית לנהל מדינה דמוקרטית, באשר מדינה כזו מנהלים למען העם ולא למען שלטון יחיד של אדם ממפלגה זו או אחרת. השיטה, ניהולה ותקפותה נגזרות ממספר שיקולים: יצוגיות, פתיחות, בקרה ציבורית ויציבות שלטונית. אלה מושגים ע"י חוק, בקרה מוסדרת המעוגנת בחוק, ניהול גלוי ושקוף לציבור ולתקשורת (שלעיתים נוהגת גם היא כנציגת הציבור) ומידת היציבות הפוליטית המקויימת ע"י השיטה. כך פעלה ישראל מאז ומקדם, מלבד שלוש קדנציות (1996, 1999, 2001), בהן ניסתה - ללא הצלחה יתרה - את שיטת הבחירה הישירה של ראשי הממשלה. השיטה הנוכחית איננה כליל השלימות ויש בה מקום לשיפורים. לאור הגידול במספר האוכלוסין והצפי שמספר זה יגיע תוך כ-3 שנים ל-10 מיליון נפש, ניתן לחשוב בין היתר על הגדלת מספר חברי הכנסת ועל שילוב בין בחירות אזוריות ליחסיות רוביות, בכדי לשפר את מרכיב היצוגיות ואת ההבחנה בין משרות שרים שאינם חייבים להיות ח"כים ואחרים שנכון שיהיו כאלה (למשל: חברי קבינט החוץ והביטחון). סידור כזה יביא לכך שיותר ח"כים נבחרי ציבור יעסקו בפועל בחקיקה ובבקרה על פעולות גופי הממשל האחרים - ממשלה ומערכת המשפט. ארבע מערכות הבחירות הרצופות שקדמו להקמת הממשלה וסימלו משבר חוקתי בישראל, נבעו מהעובדה שאין בישראל חוקה כתובה, והמדינה טרם השכילה להשלים את חקיקת חוקי היסוד המהווים לפי שעה חוקה-בפועל. פירצה זו והפרשנויות החופשיות שניתנו לה ע"י גופי הממשל - כל אחד והאינטרסים הפרטניים שלו - הולידו אנדרלמוסיה מעשית בניהול הממשל ואיפשרו לראש ממשלה דומיננטי וריכוזי כנתניהו, לנהל את המדינה כ"אחוזה פרטית" שהשיקול המכריע בניהולה הוא צרכיו וצרכי מפלגתו. הממשלה הנוכחית, שבעוד כשנה וחצי תהפוך "בלי נדר" לממשלת לפיד, היא פתרון זמני רופס למשבר הממשלתי הנ"ל, שביקש להחליף את ראש הממשלה הקודם מבלי לחולל מהפכים חוקתיים כוללים. עצם העובדה שממשלה זו חרף העובדה שהיא נהנית מרוב פרלמנטרי של 1 - 2 ח"כים מצליחה לנהל את המדינה בצורה סבירה, ובכלל זה אישור תקציב דו-שנתי, מאבק במגיפת הקורונה והיערכות לאיום האירני - גם אם אלה אינם אידאליים, מראה שהיסוד החוקתי על פיו היא פועלת, אם אינו מוכשל במכוון ע"י חברי הכנסת עצמם, הינו בר-קיימא גם אם איננו אופטימלי. טיעוני הליכוד נגד לגטימיותה של ממשלת בנט הם חסרי שחר. השיטה הפרלמנטרית הקיימת קובעת שממשלה יכולה ומוסמכת לשלוט כאשר היא נהנית מאמון הכנסת ומפסיקה לשלוט כאשר היא מוכרעת-רוב בהצבעת אי-אמון של הכנסת; רוב הכנסת הוא המבחן היחיד הנדרש. שכן, סיעות הכנסת, מפלגותיה או חבריה, יכולים להתאגד למסגרות גדולות יותר מאלה שהעניק להם הבוחר בבחירות ובמסגרת זו לשנות את איזון-הכוחות הפוליטי הפורמלי בכנסת. ראינו זאת בעבר מספר רב של פעמים. אין ספק שיש ביכולת זו, חרף מגבלות חוקיות הקיימות עליה, טעם ניכר לפגם, כגון עיוות מוגזם של רצון הבוחרים. אולם כל עוד זה החוק - הוא הקובע. עניין זה ניתן לתקן בחקיקה אבל בתנאים מסוימים תיקון כזה עשוי להיות גם חרב פיפיות פוליטית. מכל מקום אין לקבל פרשנויות פוליטיות של חברי אופוזיציה או קואליציה שמבקשים לשנות את חוקי המדינה ונורמות ההתנהלות של גופי הממשל בהבל-פה. לכנסת שמורה הזכות והסמכות לחוקק. אם אין היא מרוצה מהמצב הקיים, תתכבד, תשב על המדוכה ותחליט אחרת. הואיל ונבחרה ישירות ע"י הציבור שהוא הריבון רשאית היא לעשות כן כל עוד לא תמה הקדנציה. אוריאל לין, במאמר "אל תתלוננו, תתקנו",¹ עוסק גם הוא בנושא זה בדרכו שלו, ומסביר היבטים נוספים של המציאות הפרלמנטרית והחוקתית שלנו; במידה מסוימת זו השלמה לדברים הנ"ל. לסכום: מדיניות הליכוד והעומד בראשו, הביאה את המציאות הפוליטית שלנו למקום בו אנו עומדים כיום. מבחינה חוקית ורציונאלית כאחת, ממשלת בנט היא ממשלה חוקית למהדרין, וכל סיפורי הבדים דברי ההבל של הליכוד אינם אלא סיפורי בדים. במקום לנסות לבלבל את הציבור, מוטב ישנה את מסלולו חוסר התכלית בו הוא נע כיום ויביא ויציע לציבור הצעה "שאי-אפשר לסרב לה". הואיל ורוב הציבור נמנה כיום פוליטית על גוש "הימין", הקלפים נמצאים בידיו. אם לא תושג ישיג את מטרתו - יואיל נא לפנות בשאלה למנהיגו.