כשהתחלתי להתמחות ברפואת נשים לפני קרוב לארבעים שנה (תקופה פרה-היסטורית...), לא הכרנו את מכשיר העל-קול. היינו בודקים את העובר במישוש ובהאזנה לסטטוסקופ דרך הבטן ההריונית - מסע אל הלא נודע ממש. אך דברים השתנו והעולם התקדם.
השבוע הכריז שר הבריאות כי בכוונתו לבטל את הוועדות להפסקות הריון שאמורות לאשר את התהליך הזה רק במקרים מסוימים המנויים בחוק, כדי לאפשר לאשה לקבל החלטות עצמוניות על גופה ועל חייו של עוברה. זה בוודאי תואם את מגמת זכויות הפרט השולטת בעידן הפוסטמודרני. רק אולי שכחנו שיש זכויות גם לעובר עצמו, זכויות הנוגעות לעתידו - להיות או לחדול, בלי להתייחס אליו כלל. שוכחים שהוא לא סתם סרח עודף בגופה של אמו. הוא ישות נפרדת עם דופק ותנועות ונשימות ורגשות. הוא מפהק, ומגהק, וממצמץ וצוחק מולי דרך הצג של מכשיר העל-קול, מיד ברגע שאני מניחה את המתמר על הבטן ההריונית שלפניי...
בעבודה הקלינית, באופן שגרתי, עוברים מדי יום בבדיקת העל-קול עוברים רבים תחת שבטו של רופא הנשים. לצערי, חלק מהעוברים אינם עוברים את מבחן המצוינות, ונידונים שלא להגיע לאוויר העולם בגלל דברים של מה בכך. במהלך השנים הגעתי למסקנה שחשוב שדווקא אנו רופאי הנשים נשתדל להיות 'סניגורם של העוברים', ללבוש משקפיים ורודות כשאנחנו מתבוננים בהם, לעטות גלימה לבנה ולא שחורה. אנחנו בעדם, לא נגדם.
אבל בואו נשאל - למה זה בכלל קורה? למה נשים כה רבות מבקשות להפסיק את הריונן? חלק מהתשובה נמצא במגרש הטכנולוגי-חברתי: בעשור האחרון הידע בתחום האולטרסאונד התפתח מאוד. בארצנו הקטנה, בה הרופא היהודי ניחן בסקרנות טבעית, כל יולדת עוברת 'גיהוץ' במתמר האולטרסאונד מספר פעמים בהריון, וכך נכתבת ממש מול עינינו ספרות רפואית מתחדשת והולכת של רפואת העובר, שמתפרסמת בכל העולם. אולם במקביל מתברר שהיום ניתן באמצעים הטכנולוגיים הקיימים לאתר גם מומים קלים יחסית בשלבים שונים של ההריון, לדוגמא: חוסר חלקי באצבעות, שפה שסועה, חוסר סימטריה בין אברים ועוד, כאשר חלק גדול ממומים אלו ניתנים לתיקון. אבל ישנם גם הורים, המצפים ללדת ילד 'מושלם', וחלק מהרופאים לא מוכנים לקחת על עצמם שום סיכון שהוא.
הרפואה המתגוננת מולידה בדיקות ופעולות רפואיות שלא תמיד מועילות לבריאותם של האם והעובר. הגינקולוג כבר אינו רופא שמטפל בבריאות האם והילוד, אלא הא עסוק בבלשות מתמדת, הרי מולו עומד הפתגם הידוע 'מלוא כל הארץ משפט'. גם כאן, כמו בכל נושא אחר, העם היהודי חייב לעמוד בראש. בישראל הנטייה היא לפנות להפסקת הריון גם עבור מומים קלים, כשהמינון עולה על מה שקורה בכל מדינה מערבית בעולם כולו. אומנם יש ועדות שאמונות על-פי החוק להגן על העובר המתפתח, אך גם הן נכנעות ללחצים מצד אחד, ומקבלות את הנורמה של 'תינוק מושלם' מצד שני.
הגישה המתירנית הזו נתקלת בביקורת קשה בכנסים בינלאומיים, וקיים מדרון חלקלק שרק ילך ויתעצם. כיום ישנם הורים שפונים לוועדות להפסקת הריון בגין מום קל שניתן לריפוי מלא, כמו נקב במחיצה של הלב שעשוי להיסגר מעצמו או בעזרת ניתוח פשוט יחסית, שיאפשר לעובר חיים מלאים ותקינים. אבל חיי העובר לא נחשבים לכלום אז אפשר 'לחסל' אותו ולחכות להריון הבא, מה הבעיה? אבל זה פרדוקס. כי היום רפואת העובר כל כך מפותחת, שניתן לראות את הנולד ולצפות בעובר ממצמץ, ומפהק וצוחק בשלבים מאוד מוקדמים של ההריון.
אם כך, לכאורה, לא מתאים לדבר על הפסקת חיים באותה נשימה. יש לפנינו הרי שני פציינטים - האם והעובר. בארצות הברית מדברים על זכויות העובר. יש מרכזים לרפואת עובר ומתבצעים ניתוחים תוך רחמיים בעוברים, כמו תיקון בקע בסרעפת ומומי לב, או צריבת כלי דם שלייתיים בתאומים. בעידן בו זכויות הפרט וזכויות הילד מונכחים בכל פורום אפשרי, הפסקת הריון הופכת ליותר ויותר בעייתית מוסרית.
ועוד - מהו המסר שעובר כאשר אנו מפסיקים חיים של כל עובר שאינו 'מושלם' כלפי כל אותם נכים ומאותגרים בחברה? אם אנחנו מניפים זכוכית מגדלת ומשקפיים אפורות כדי לבחון את העובר ולהוריד אותו מסדר היום אם אינו מושלם - מה יחושו כל אלו שחיים איתנו שגם הם לא מושלמים? שהם בטעות נמצאים בעולם הזה? וחשוב מכל - אישה בהריון אמורה להיות רגועה. הריון הוא מצב פיזיולוגי טבעי ובריא. אולם הרפואה המודרנית הופכת את מעקב ההריון לסבך של בדיקות וחקירות שמוסיפות חרדות מיותרות לתהליך שאמור להיות נעים ואופטימי. אם כן, דרושים סניגורים של עוברים, בגלימה לבנה ובמשקפיים ורודות.
