פרשת "וַיְחִי", הפרשה המסיימת את ספר בראשית, משתפת אותנו במידע נוגה: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׁרֵה שָׁנָה, וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו, שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמֵאָה שָׁנָה" (בראשית מ"ז, כ"ח) . הפרשה נפתחת בהבהרה מצערת, כי באו אל קיצם חיים רוויי מתחים, שהשתרעו על פני תקופה ארוכה - מאה ארבעים ושבע שנים, מתוכם שבע עשרה שנים בארץ מצרים.
אני מבקש לנצל את קריאת הפרשה האחרונה בספר בראשית שנפתחת בידיעה, "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׁרָאֵל לָמוּת" לשיחה עם יעקב אבינו על חייו. זה יהיה דיאלוג עם הדמות האהובה עלי, אבל הדיאלוג יהיה בעל אופי של מונולוג שלי לכתובתה של הדמות האהובה. אני מקווה, שיתקבלו בהבנה פְּצָעַי, שהם פִּצְעֵי אוֹהֵב.
השיחה לא תהיה שיחה מקיפה, כי תקצר היריעה מלהתמודד עם שלל תופעות החיים, שהייתי מעוניין לקבל עליהן תשובות לשאלות שמציקות לי. כן גם נושאי השיחה לא יהיו בסדר כרונולוגי של האירועים, שפקדו את יעקב-ישראל.
אני מבקש לספר ליעקב, שכבשה אותי תמונתו הסוריאליסטית על גדות היבוק, שם נאבק עם דמות אלמונית.
לי נראה, כי הדמות האלמונית גילמה את מצפונו, המצפון אתו הוא נאבק לבדו - "לְבַדּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחָר" ויש סיבה לכך - "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים" (בראשית פרק ל"ב, פסוקים כ"ח, כ"ט).
אני סבור, שהמצפון ייסר את יעקב על ששיקר שקר גס לאבא עיוור, שקר שהביא לקרע עם אחיו, ממנו נטל את בכורתו. ביטוי סמלי לנטילת הבכורה נעוץ כבר בסיפור הגיחה של יעקב מרחם אמו רבקה - "יָדוֹ אוֹחֶזֶת בְּעָקֵב עֵשָׁו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב". (בראשית פרק כ"ה, פסוק כ"ו).
מצער, שיעקב שיקר לאבא עיוור וכל חייו ילדיו שיקרו לו. כל שקר מהווה מכה קשה מנשוא ליעקב. אני מייחס את השקרים של בניו כעונש על שהוא, יעקב, שיקר כבן לאב עיוור, ליצחק. אני מגלה הערכה רבה לעובדה, שיעקב השאיר לנו צוואה מוסרית ערכית לדורות הבאים בגינויו הנחרץ של בניו, שמעון ולוי, שביצעו ענישה קולקטיבית בטבח של כל הגברים בעיר שכם, בבואם "עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ה).
המסר של יעקב אבינו, שאין מקום במערכות צבאיות להפעיל ענישה קולקטיבית, בה נענשים גם אנשים חפים מפשע. אני מבקש לומר תודה ליעקב על שגינה בגידוף חריף את "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי... כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם. בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי... כִּי בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" (בראשית פרק מ"ט, פסוקים ה'-ו').
עונש קולקטיבי אני מברך את יעקב אבינו, שהעלה את הערך של קדושת החיים, בגינויו את שמעון ואת לוי, בהשאירו לנו בני העם היהודי צוואה לדורות - קדושת החיים היא ערך עליון, ויש להקפיד בשמירה על קדושת החיים. אני מעריך את הסתייגות יעקב מענישה קולקטיבית, ששמעון ולוי ביצעו בשכם. אך אני מוצא לנכון להצניע את ביקורתי, שהגינוי למעשה לוקה בחסר, כי הדגש בגינוי אינו על עצם המעשה המזוויע, אלא הוא רק מתייחס לנזק הפוליטי שעלול להיגרם, כפי שקראנו בפרשת "וישלח" בפרק ל"ד פסוק ל': "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי".
צר לי, כי מה שהנחה את יעקב בגינוי בברכה לבנים טרם מותו כפי שבא לידי ביטוי בפרק מ"ט כבר נפרס בפנינו חמישה עשר פרקים לפני כן בפרק ל"ד פסוק ל', בו הביע יעקב אבינו חשש מפני הכנעני והפריזי "וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". לי חשוב מאוד לשמוע גינוי על בסיס ערכי מוסרי מוחלט, ולא גינוי המתבסס אך ורק על שיקולים רציונאליים, שהם למעשה פגמו בערכיות המוסרית של הגינוי, אותה יש להנחיל לנצחיות של עם ישראל.
גם כשמדובר במעשה מתועב, שביצע איש משכם בבת ישראל, אין הצדקה לעונש הקולקטיבי של כל זכר בעיר, שהתבטא לא רק בהרג אנשים, אלא קיבל ביטוי לא מוסרי של ביזת רכוש. מצער, שהגינוי בפרק ל"ד
ממוקד רק בנזק החומרי שייגרם, ולא בנזק לעולם הערכים.
קשה לי לקבל גינוי, שמתמקד בנזק פוליטי שיגרם, כי עכרו את שמו הטוב של יעקב בעיני בני
העמים האחרים החיים כאן, ולא היה גינוי על עצם העובדה, שהרגו את כל הזכרים בעיר שכם ואת כל בעלי החיים "...וְְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׁדֶה לָקְחוּ...וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבוּזוּ... וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר בַּבַּיִת". (בראשית ל"ד, פסוקים כ"ח-ל').
אני גם מתקשה לקבל את תגובת יעקב למצוקה קשה של רעייתו רחל האהובה עליו. האישה האהובה זועקת בייאושה בפרק ל' פסוק א': "וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִי בָּנִים,
וְאִם אֵין מֵתָה אֲנֹכִי".
אל מול מצוקה קשה של רחל, מצוקה הזועקת לפרי בטן, קשה לי לקבל תשובה נרגזת ונרגנת של יעקב, העונה לרעייתו בחוסר סבלות מרובה. בפסוק ב' באותו פרק הוא עונה מתוך כעס - "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמַר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אֲנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּך פְּרִי-בֶּטֶן". צפיתי לקבל התבטאות רוויית רגישות לנוכח מצוקתה של אישה, שעולמה נחרב עליה.
לנוכח מצוקה נפשית קשה של רחל האהובה הייתי מצפה לא לתשובה נרגזת "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", אלא הייתי מצפה לתשובה מנחמת ומחבקת, מצפה לעידוד כמו שהעניק אלקנה לחנה האהובה, שהייתה באותו מצב "כִּי סָגַר יְהֹוָה בַּעַד רַחֲמָהּ". נכבשתי בתשובתו המנחמת של אלקנה, המבקש מחנה, רעייתו האהובה, "לָמָּה תִּבְכִּי וְלָמָּה לֹא תֹּאכְלִי... אֲנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׁרָה בָּנִים". (שמואל א', פרק א', פסוק ח').
אלו חלק מהשאלות, שבקשתי לשאול את יעקב, דמות אהובה עלי, בקוראי את הפרשה המסיימת את חייו. הפרשה נושאת את השם "ויחי" - רוחו של יעקב חיה בתוכי, רוחו חיה בתוכנו, גם כשיש לי דיאלוג כואב עם מה שקשה לי לקבל.
