פרשת "וַיְחִי" מסיימת את ספר בראשית. תחת הכותרת "וַיְּחִי", שכל משמעותה היא חיים, באה לידי סיום פרשת החיים הנפתלת, הכואבת והסוערת של יעקב אבינו, כשהוא עצמו מסכם את חייו בהתנסחות מאוד נוגה ומדכאת בפרק מ"ז פסוק ט':
"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנוֹת חַיַּי". כואב לקרוא איך מסכם את חייו, אחד מאבות האומה, כשהדגש הוא על כך שרעים היו חייו.
מבין שלושת האבות, יעקב אבינו עמס על כתפיו במאה ארבעים ושבע שנות חייו את מסע החיים הקשה ביותר, המכאיב ביותר והמורכב ביותר. יעקב נאלץ לנדוד מארצו מכורתו אל הבלתי נודע - "וַיֵּלֵךְ חָרָנָה" (כ"ח, י"א). יעקב ספג רגעי פחד מהבלתי נודע והבלתי צפוי במפגש הממתין לו עם אחיו עשו בשובו לארץ "וַיִּרָא יַעֲקֹב מְאֹד..."(ל"ב, ח'). בהמשך נהיה עדים לביטויי חשש לעתידו בארץ עקב מעשי נקם אכזרי שביצעו שמעון ולוי באנשי העיר שכם: "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשֵׁב הָאָרֶץ... וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי..." (ל"ד, ח').
מצערת תופעת השסע והקרע הקשה במשפחתו. כשבניו אומרים: "אִישׁ אֶל-אחיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת (יוסף)... וְנַהַרְגֵהוּ" (ל"ז, י"ט). למעשה זה התלוו נורמות חיים מבחילות עת האחים יושבים לאכול ואחיהם כלוא לידם בבור שאין בו מים בסביבה מדברית. האחים בחרו להתמודד עם התדרדרותם המוסרית אחרי מכירת אחיהם לסוחרי אדם באמצעות התדרדרות לשקר מבחיל לאבא נסער מהידיעה, שבנו כבר אינו בין החיים - "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ..." (ל"ז, ל"ג) ומסתייעים בעדות שקרית של כתונת פסים מכוסה בדם. לזה נוסיף את שנות הרעב, שנות ההתמודדות עם מה שמחולל הרעב, והירידה בלית ברירה למורת רוחו של יעקב למצרים, בה חי את שנות חייו האחרונות.
כואב לראות שאל המנוחה והשלווה לא זכה יעקב להגיע בחייו בארצו-מכורתו, אלא הגיע אליה רק במותו. ליעקב יש בקשה אחת טרם עצימת עיניו לנצח, והבקשה היא שלא יקברו אותו במקום בו הוא הוא הולך לעולמו, במצרים, אלא שיקברו אותו רק באחוזת הקבר של המשפחה בארץ כנען. פרשת "וַיְחִי" נפתחת בהשבעת יעקב את יוסף שידאג לקבור אותו רק בארץ כנען.
העדר תשובות אני מרבה לחזור לפסוקים הראשונים של פרשת "וַיְחִי" מתוך כאב ומתוך תהיה מדוע יעקב אבינו הגיע רק במותו אל המנוחה והשלווה, וזאת אחרי מסכת חיים סוערת ונפתלת שחבטה בו ללא רחם והפגישה אותו בחייו לא פעם אחת עם תחתיות שאול. כאמור פרשת "ויחי" נפתחה בבקשת יעקב לא להיקבר במצרים אלא אך רק בארץ כנען. הפרשה מסתימת בבקשת יוסף לא להיקבר בניכר אלא בארץ אבותיו. כאן אני חש שיש לי שאלות נוספות שאין עליהן תשובות.
בקשת יעקב לא להיקבר במצרים לא נענית מיד. יוסף ואחיו עולים לארץ כנען כדי לקבור את אביהם לפי בקשתו ומיד אחרי הקבורה חזרו מצרימה. בקשת יוסף לא להיקבר במצרים לא התקיימה מיד. באיחור של ארבע מאות שנה יועלו עצמותיו. נותרנו עם העדר תשובות מדוע חזרו האחים לארץ מצרים אחרי שקברו את אביהם בארץ כנען. מדוע לא נשארו בארץ. ומדוע ארבע מאות שנה המתינו עצמותיו של יוסף להגיע אל המנוחה והנחלה בארץ האבות.
כאמור, פרשת "וַיְחִי" נפתחה בבקשת יעקב להיקבר באחוזת הקבר המשפחתית. הבקשה הופנתה ליוסף והיא התמלאה. יעקב הוא אחרון הנקברים במערת המכפלה בחברון. אך מן הראוי להתייחס להתנצלותו של יעקב בפני בנו יוסף בפרק מ"ח פסוק ז': "וַאֲנִי בְּבוֹאִי מִפָּדָן מֵתָה עָלַי רָחֵל ...וְאֶקְבְּרָה שָֹם בְּדֶרֶך אֶפְרַת הִיא בֵּית לֶחֶם". נראה יעקב כמתנצל בפני יוסף על דבר קבורתה של אמו רחל, שלא עם שאר הורי האומה במערת המכפלה. רחל מתה על אם הדרך ונקברה על אם הדרך. יעקב קונה את שלוותו כאשר הוא משתף את יוסף במצוקה נפשית שאינה מניחה לו. שהאישה האהובה, אימא של יוסף אינה קבורה בקבר האבות של המשפחה. מהפרשה הבאה משפחה זו הופכת ממשפחה לעם.
