בן אחת עשרה היה אהרון וייס, אנדור, מעפולה, כאשר עם עוד ארבעה ילדים הונגרים, ראה צעירה יהודייה כורעת ללדת, שמע את זעקתה, ראה את התינוק או התינוקת שיצאו לאוויר העולם ואז הגיעו החיילים הגרמנים ו...". אני לא מפסיק לראות את הפנים של הצעירה, את השמלה שלבשה, את הזעקה כשילדה, את היריות בה ואת הטחת התינוק בן חמש הדקות על הזכוכיות", אומר אהרון ודמעות שוטפות את פניו. "בכל עשרה בטבת אני אומר קדיש על יהודים רבים אבל השנה, כבר למעלה מעשרה לילות, הצעירה מופיעה כל לילה בחלומות ואני כמעט ולא מצליח לנשום".

הספר "אנדור" מביא את סיפורו של הניצול אהרן וייס

לפני כשנה חשף לראשונה אהרון וייס, שורד השואה מעפולה, את סיפור חייו בימי הסופה והסער בפני הסופר, המחנך והפובליציסט, עמנואל בן סבו. וייס, כיום בן 92, תיאר לראשונה את הימים האפלים כילד צעיר אשר אביו גזר את פאותיו, העניק לו את השם ההונגרי אנדור, והחליף את זהותו מיהודי להונגרי. כישראלים אנו חיים את השואה כגחלת צרובה בבשרנו, ואנו רואים איך העדים האחרונים הולכים ונמוגים מול עינינו. הספרים הנכתבים מפיהם של העדים מביאים לנו את העדויות הכתובות כתשובה לכל מכחישי השואה והאנטישמים בכל מקום בעולם. אנו תוהים לא פעם מה הייתה הגבורה בשואה, ואנו מגלים שגבורה היא לא רק גבורה פיזית, יש גם גבורה רוחנית. אהרון סיפר על הרגע בו ירו למוות חיילים גרמניים באביו, על היתמות, הדלות והתושייה של הילד הקטן, רק בן עשר, אנדור, שבכל לילה יצא מהמרתף להביא אוכל לעשר משפחות יהודים שהסתתרו במרתף.

ילד בתוך השואה

אהרון בחר לספר ולשתף אך במעט מהזוועות ומההתמודדויות אותן חווה כילד, בימי החושך הנורא. את המעט מן המעט מסיפורו העלה הסופר עמנואל בן סבו על הכתב בספר ילדים "אנדור", אשר יצא בהוצאת "עכשיו אפשר". ביום שלישי, יום הקדיש הכללי, תפילת הקדיש על מי שמקום קבורתם לא נודע ולא זכו להגיע לקבר ישראל. בכל שנה ביום זה מתעטף אהרון בשתיקה ובכאב אינסופי. אהרון קורא את הקדיש ורַעַד בקולו, כולם עוברים לפניו ביום הזה. במוצאי השבת האחרונה החליט אהרון לפתוח עוד מנעול במגירות ליבו. "אהרון הזמין אותי למקומו הקבוע בבית הכנסת המרכזי בעפולה, 'בית שלום' ע"ש המרא דאתרא לשעבר, הגאון הרב פרץ ציוני זצ"ל", משתף עמנואל בן סבו בהתרגשות רבה. לאחר מילות הנימוסים הרגילות סיפר לי אהרון על החלומות הפוקדים אותו שוב לקראת עשרה בטבת יום הקדיש הכללי. הסופר עמנואל בן סבו מביא את סיפורו. וכך סיפר אהרון: "רציתי לנצור את הסיפור הזה עד יומי האחרון כמו עוד סיפורים שירדו עימי לקבר, אבל אני מרגיש צורך לשתף אותך בו, כדי שאתן לצעירה ולתינוקה יד ושם לזיכרון עולם. כבר עשרה ימים שאני לא מצליח להירדם, היא באה אלי בכל לילה בחלומות, אני רואה אותה, את שמלתה, את פניה, את הזעקה, את האימה, אני רואה אותה כורעת בצידי הבניין, יולדת את התינוק או התינוקת", אהרון נרעד בכל גופו, הדמעות שוטפות את פניו. "הייתי עם עוד ארבעה נערים הונגרים, בן אחת עשרה בלבד, הם כמובן הכירו אותי כאנדור, ילד הונגרי. חיפשנו ביחד מקומות מהם ניתן להשיג אוכל והם גם ידעו מהיכן ניתן לגנוב בלי להיתפס. נכנסנו לחצר של הבלוק במחנה בעיר טורדה בו הכניסו את כל היהודים, פתאום ראינו בחורה צעירה יורדת במהירות מהקומה העליונה וכורעת ליד קיר הבניין, פתאום היא צעקה צעקה אחת גדולה והתינוק או התינוקת יצאו לאוויר העולם. אני זוכר איך עמדתי שם קופא על מקומי. פתאום נעצר רכב ובו חיילים גרמנים, אחד מהם רץ לעברה של היולדת לקח את התינוק וניפץ אותו לעבר חלון הזכוכית שהיה שם, אחר כך ירה בצעירה האומללה והלך. ארבעת הילדים ההונגרים שהיו איתי מחאו כפיים בהתלהבות לחייל הגרמני על שחיסל עוד יהודייה. נפרדתי מהם ומאותו הרגע ניתקתי איתם כל קשר".

הקדיש הכללי של אהרן וייס

אהרון מתייפח ואומר כי בכל שנה הוא מתפלל ב-'עשרה בטבת' וקורא 'קדיש' על יהודים רבים שנטבחו ונרצחו בשואה ומקום קבורתם לא נודע. "בכל שנה אני קורא 'קדיש' גם על האם הצעירה והתינוק או התינוקת שלא אדע לעולם את שמם אך מראם מלווה אותי כבר 81 שנים, כעת ממרום גילי, 92, אני רוצה שייזכרו את הצעירה והתינוקת או התינוק גם אחרי שאחזיר נשמתי לבוראי". אהרון וייס אנדור אומר כי הצעירה היולדת והתינוק או התינוקת, אותם פגש לפני 81 שנים והוא רק ילד בן 11, אינם מרפים ממנו בשבועות האחרונים ופוקדים אותו בחלומות בלילות מלאי בעתה. "ביום שלישי, עשרה בטבת, שוב אומַר 'קדיש' לעילוי נשמתם בתפילה שינוחו בשלום על משכבם ולא יופיעו שוב בלילות הקשים", כך אומר אהרון ומוחה עוד דמעות השוטפות את פניו.