יונתן הירשפלד ידוע כמרצה לאמנות מבוקש, כריזמתי, ידען, דעתני. לכן ציפיתי בקוצר רוח לצאת ספרו על אמנות "לדעת ציור", בהוצאת רסטלינג. לדאבוני, המהדורה הראשונה אזלה (כמה עותקים יצאו לאור?) וגם השנייה יצאה בכמות מוגבלת.
כבר הקונוטציה לשם הספר, "לדעת ציור", מעלה לתודעה את הכותר "לדעת אישה" (שם רומן מאת
עמוס עוז). כאילו אפשר 'לדעת' מי מהם. אגב, בתורה 'לדעת אישה' פירושו לבעול אישה, לקיים עמה יחסי מין: על יסוד הפסוק 'וְהָאָדָ֔ם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן' (בראשית).
אז איך אפשר לדעת ציור? אולי 'להבין'? אבל גם זה מוגבל. כי מי יודע את צפונות ליבו של האמן היוצר. גם הוא עצמו לא תמיד יודע או מבין את הדחף העמוק ליצירה, אלא אם כן זוהי יצירה מודעת שכל פרט בה מתוכנן מראש. ויש כאלה.
אם כך, שם הספר כבר מעורר אנטגוניזם: אני, הכותב, יודע מה זה ציור ורוצה ללמד אתכם, ההדיוטות, מה זה ציור. ואכן, כבר בקריאה ראשונה הירשפלד שופך עלינו שפע של מונחים ואנקדוטות מעולם הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, המיתולוגיה, תולדות האמנות, בלעז, בתחביר מורכב עד מסוכסך. ולכן, הספר אינו מיועד לכולם, כפי שמצהיר הכותב על עצמו. רוב הטורים מתייחסים לציורים מימי הרנסנס, מג'וטו (1306), קאראוואג'ו (1608), קורבה (1866) ועד מאנה (1882). מעט מהם מהעת המודרנית ועוד פחות מהאמנות הישראלית.
בכל זאת, מצאתי ברוב הטורים הערה פוקחת עיניים השופכת אור על אספקט מסוים בציור, ובשל כך, לפחות, הקריאה בספר מפצה ושווה עניין.
הספר מורכב מטורים נבחרים של מאמרים שכתב הירשפלד מ-2013 עד 2020 בשם "תמונה" בעיתון הארץ. כל מאמר מוגבל ל-500 מילה לניתוח יצירה אמנותית אחת. הוצאת רסטלינג מביאה את הציור ליד כל אמן וניראה שנעשה מאמץ להדפיס אותו כמיטב יכולת הדפוס שלהם. למתעניין האמיתי כדאי לצפות בתמונה גם במחשב כדי לראות את הפרטים והדקויות שהירשפלד מתייחס להן. בהקדמה כותב הירשפלד כי תמונות האמנות נבחרו לפי מצב רוחו באותו זמן, לפי ההתרחשויות הפרטיות שלו. כך, זהו מעין ספר אוטוביוגרפי של הכותב עצמו. והנה כמה דוגמאות לניתוח התמונות.
'שמשון ודלילה' של גווארצ'ינו (1619) בציור זה מצויר שמשון כשהוא מפנה את הגב השרירי שלו. פניו אינם נראים. הירשפלד מתעכב על המהומה סביב תפיסתו של הגיבור הבלתי מנוצח עד כה, "משל לצפיפות ואובדן דרך. גווארצ'ינו מראה לנו את הנזק הקטסטרופלי שאובדן האהבה עושה ל'אני'. והוא הרי יודע שדלילה תבגוד בו. היא כבר בגדה בו קודם. אבל אהבתו אליה היא תבנית אישיותו", מנתח הירשפלד את התמונה. גם בציור של שמשון ודלילה מאת רובנס (1609) אומר הכותב "הוא מתמסר לדלילה מתוך ידיעה מוחלטת שתבגוד בו".
אדווארד מאנה 'בר בפולי ברז'ר' (1882) הירשפלד מרחיק לכת וקובע שציור מופת זה הוא דיוקנו של מאנה עצמו. "מאנה רואה את עצמו כמי שנתפס כעמוק ומרדן בניגוד לכוונתו. ובאמת, תמיד רצה להיות מקובל. המוזגת הנאה מביטה אלינו בעיניים כנות, גלויות ומעט נוגות. אבל האמת עליה במראה היא שברגע זה ממש היא מפלרטטת עם הבורגני במגבעת". בציור נראה "הבורגני במגבעת" בתמונה המשתקפת בראי. בציור הקידמי שלה היא אינה מפלרטטת עם איש. עיניה בוהות בחלל בעצבות. נכון שהיא "דיוקן של המלנכוליה המודרנית", כפי שמנסח הירשפלד, אך בניגוד לדבריו, מאנה מעולם לא רצה להיות מקובל. הוא כן היה חדשן, מרדן ואקטואלי. די להביט בציוריו "סעודת הבוקר על הדשא" בה הוא מציג אישה עירומה לגמרי בין שני גברים לבושים לגמרי. "אולימפיה", בה הדוגמנית שוכבת עירומה ומביטה אל הצופה בהתרסה, ישר לתוך עיניו, דבר שלא היה מקובל עד אז וגרם לשוק בקהל הצופים. מאנה לא התקבל לאקדמיה האמנותית הצרפתית ונאלץ להציג ב"סלון הדחויים". הוא היה עצמאי ולא השתייך לאף קליקה.
"מקור העולם", גוסטב קורבה (1866) זהו, אולי, הציור השערורייתי ביותר בתולדות האמנות, ודאי באותה עת. הציור מציג ערוות אישה בקלוז אפ, על כל הקנבס. הוא היה "מודרניסט", אומר הירשפלד. "הציור הזה שהמודרניות שלו מזעזעת גם ב-2013 הוא ציור של מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים, אבל נמות אם באמת נקבל", מתפלסף הירשפלד. גם העיסוק עצמו בציור זה הוא פרובוקטיבי, והכותב יודע זאת, אז למה לא לעסוק בפרובוקציה? זה תמיד מעורר עניין.
