מחדלים וקלקולים רבים כל כך מאפיינים את ממשלת "השינוי", כביכול, עד שקשה לכתוב על כולם באותה עת. אכן בחלקם הם תוצרת ממשלות קודמות - כגון עצם ההחלטה המטורללת לחלוטין להכניס בנות צעירות בשיא פריחתן כסוהרות אצל עבריינים קשוחים, ועוד מחבלים עם דם על ידיים המסוגלים לעשות כל פשע מבלי להניד עפעף. כבר עדיף היה להרשות לנשותיהם לבקרם מעת לעת. או ההחלטה המטורפת בעניין החייל אזריה שנשלח לרצות עונש מאסר על חיסולו של מחבל שבא להרוג ולהשמיד יהודים. מקרה זה בוודאי משמש כתקדים לראשי מח"ש כאשר הם עוצרים לחקירה את החייל והחיילת של מג"ב שניטרלו את המחבל אחרי שהספיק לעסוק בשחיטת יהודי בירושלים בטרם השלים את משימותיו.
די באלה בלבד כדי למלא כתבות מנומקות היטב בגודל של ארבעה עמודים בגיליונות יום שישי בעיתון. אך מצפוני מכריח אותי לבחור בנושא "אזרחי" יותר, לכאורה פחות פיקנטי ושערורייתי - אך לדעתי, המצביע על שחיתות תהומית מחד-גיסא, ובעיקר על חוסר תרבות מאידך. הכוונה היא למינוי של שי ניצן, פרקליט המדינה עד לפני שנתיים, בתור רקטור הספריה הלאומית - משרה חדשה שהומצאה עבורו במיוחד כי לא הייתה קיימת עד עכשיו. אגב, למוסד זה יש מנכ"ל, ולכן מינויו של שי ניצן הוא פרובלמטי ביותר. התיק המורכב ביותר וגם הפוליטי ביותר שלו נגד ראש הממשלה נתניהו הוא בעייתי מבחינת התביעה עד כדי כך שהסיכוי לזיכוי גדול יותר מן הסכנה להרשעה. שי ניצן ניהל אותו, ואולי גם המציא אותו, והוא האחראי לטיפול החריג שהמשטרה טיפלה בעדים שהעידו עד כה. כאשר "עד המדינה" ניר חפץ מעיד כי "שמו אותי בכלוב, כמו של קופים" ומכנה את צורת חקירתו כ"אינקויזיציה" ו"גיהנום" (ישראל היום, יום ה', 2.12.21). שי ניצן כפרקליט המדינה היה זה שאמור לתת הדרכה למשטרה כיצד לנהוג בעדים שמהם יגויסו כעדי מדינה. ואין ספק שפעל כך כעומד בראש האינקוזיציה עליה מוסיף ניר חפץ (ישראל היום, יום ג', 7.12.21) כי נראתה לו כרדיפה ולא כחקירה.
אינני היחיד המשוכנע שכתב האישום נגד בנימין נתניהו מהווה אקט של רדיפה פוליטית. כל הנסיבות מצביעות על כך - תזמון הנראה כמתואם בין הליכי החקירה והאינטנסיביות שלהם לבין ההדלפות הבלתי פוסקות מן החקירות - דבר הנוגד בפירוש את החוק; השנאה הפאתולוגית מצד ציבור שמאלני ("פוסט-ציוני") נגד נתניהו שהוא סמל המחנה הלאומי בעיני שני מיליון אזרחים שהצביעו עבור מפלגתו ועבור שאר מפלגות האופוזיציה, בתוספת הקולות שקבלו מפלגות הקואליציה שנפתלי בנט ובני גנץ מייצגים.
מינויו של שי ניצן כ"רקטור" הספריה הלאומית הוא פרובוקציה נגד דעת הציבור הגדולה הזאת כי הוא מזוהה כאויב אישי של נתניהו, בדומה לחברים כגון הורוביץ, תמר זנדברג, זהבה גלאון, עופר כסיף ומרב מיכאלי - החותרים ברובם להפחתת משקל היהדות ממהותה של מדינת ישראל. אך גם אם שי ניצן הוא אפוליטי והגיש את המשפט נגד נתניהו מתוך מניעים מקצועיים - גם אז הוא פסול למשרה תרבותית שהיא כל כך חשובה. לתפקיד כזה לא ממנים אדם שבא מן הקטגוריה. מה למשרה כזאת שכל תפקידה הוא איסוף נכסי התרבות של העם היהודי - תפקיד רוחני לחלוטין שדורש הרבה אהבה לספרות והתעסקות רבת שנים בכך. המשפטן האמריקני אלן דרשוביץ' בספרו "מכתבים לעורך דין צעיר" (הוצאת זמורה ביתן, 2006 פרק 28, עמ' 139), אומר כי
"התנהגות בלתי-הולמת של תובעים נפרצה מאד" ובעמ' 141 - "מדי פעם בפעם שומעים על תובע מושחת באמת, המוכן להרשיע חפים מפשע כדי לשפר את המוניטין של עצמו או לשרת אינטרס פוליטי אחר כלשהו". אין זאת אומרת ששי ניצן הוא בדיוק כזה, אך השתדלות היתר שלו (overzeal) נגד נתניהו מחשידה אותו בעיני המונים רבים בארץ - ומדוע לעשות להם פרובוקציה בכך שממנים אותו ישר מן הפירמידה של התביעה המשחרת לטרף - לפירמידת התרבות העברית כ"רקטור" הספריה הלאומית? מה הקשר בין שתי הדיסציפלינות שאין בהן דבר משותף - תובע כללי (בצרפתית "המאשים הציבורי") - לבין איש-הספר האולטימטיבי בארץ! מה ענין שמיטה אצל הר-סיני? ומי המליץ על המינוי? ומי היו שאר המועמדים? ומי הם המחליטים?
הציבור זכאי לקבל תשובה לשאלות מי הוא השר או העסקן הפוליטי שהמליץ על מינוי מוזר שכזה, מה לשי ניצן ולספרות, ואיך ממנים למשרה כזאת אדם שספרות לא הייתה מעניינו מעולם. אני מרשה לעצמי לחשוב שזהו מינוי של פרוטקציונר לתקופת צינון - שאחריה ירצו להעלות אותו לבית המשפט העליון. הוא האיש הרודף - יהפוך פתאום לתולעת ספרים הגונה במינוי של סינקורה - דהיינו, למשרה ריקה מתוכן ומרובת שכר בציפייה לתפקיד הצדקני של פוסק בבג"ץ. אויה לנו! יש לבטל מיידית מינוי הזוי שכזה.
