קראתי בחטף ובשצף את ספרו של ברק רביד "השלום של טראמפ", שהפך לשיחת העיר. הוא כמעט קריאת חובה. עיתונאי נמרץ ששילב חיקור מקצועי בחוויה אישית. עם זאת "השלום של טראמפ" לוקה בגודש מסוים של פרטים, שמעוררים עניין בקרב מדינאים ואקדמאים ועיתונאים העוסקים בנושא המדיני, אך לאו-דווקא בציבור הרחב.
לפי רביד, היחסים בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו, שתוארו בתקשורת כצמד של תאומי-סיאם פוליטיים, ידעו עליות וירידות, וזה מרתק. ה"סקופ" הגדול של הספר הוא שטראמפ בדימוס מכפיש את ח"כ ביבי ב-Fuck him עסיסי כאשר בהיותו ראש ממשלה שיגר נתניהו ברכה מנומנסת לג'ו ביידן לרגל היבחרו (הוא נהג נכון).
מספרו של רביד עולה התמונה הבאה: כבר בראשית עבודתם המשותפת גילה טראמפ והבין כי ביבי מאחז עיניים ואינו רוצה הסדר ("עסקה", כלשונו) עם הפלשתינים. שום הסכם עם הפלשתינים. הוא הבין זאת, אבל הדבר לא גרם לקרע עם ראש הממשלה. להפך, טראמפ המשיך לעבוד על תוכנית השלום שלו כאילו ביבי מעוניין בהסדר כזה עם המוקטעה ברמאללה.
נתניהו מתעתע. נתניהו אינו מתכוון. טראמפ שהוא אדם רדוד אך חד אוזן מבין, והכל מתנהל ביניהם באורח סביר אם כי לא על מי מנוחות. מתי הוא מקלל את ביבי? רק כשזה נוגע באנוכיות שלו, באגו שלו, שנתניהו בירך את ביידן. לא העניין המרכזי והאמיתי והגורלי שמשבש ביבי עם הפלשתינים גורם לטראמפ להתנפל עליו מילולית אלא האגו. הספר עוסק ביחסים בין שני זורי חול בעיניים. הם לא באמת יכולים לכעוס איש על רעהו כשמשתמשים בנוכלות גם בינם לבין עצמם. נוכלות פוליטית היא ה"ביזנס" שלהם.
לפי רביד היחסים ידעו עליות ומורדות. הם כמו העדות של ניר חפץ במשפט הפלילי של ביבי. מין כן-לא. חמוץ-מתוק. ככה-וככה. הספר עוד יצטרך לעמוד למבחן בעתיד הנראה לעין. ההתנהלות מול אירן תעיד מה טעם וטיב ההסכם עם האמירויות, שבראשן יורש העצר מדובאי מוחמד בן-זאיד. אך 342 עמודיו הם בבחינת "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב כי הוא מינו". מן השמיים סידרו להם מפגש זוגי במרכז הזירה הבינלאומית של העולם, והם סיכנו אותו ללא הרף.
שניהם מאחזי עיניים. פטפטנים ללא כיסוי. הם קורבן האגו של עצמם. אחד על סף בורות ושטחיות מובהקת (טראמפ) והאחר כמו האמריקני אך משכיל (נתניהו). שניהם יודעים כי רק מה שמשרת אותם אישית חשוב להם.
לכן שניהם קיעקעו את תפארת הדמוקרטיה בארצותיהם יותר מכל מנהיג שקדם להם. שניהם השאירו אחריהם אדמה חרוכה ודמוקרטיה מעשנת הזקוקה לאיחוי וריפוי דחוף. שניהם ראויים זה לזה, אבל מדוע שבשל כך ייענש האזרח השכיח בראש פינה או בקנזאס סיטי? וגרוע מכל, ייתכן שרביד ייקרא לכתוב ספר נוסף, כרך ב', אם הם יחזרו, חלילה, להנהיג את עמיהם.