המילים של יצחק מאיר ז"ל, סופר, משורר, עיתונאי, שגריר ואיש חינוך, מסתבר, ממשיכות להפיח חיים במקומו, גם אחרי שהלך מאיתנו. בשיחת הטלפון האחרונה שלי עם יצחק הבטחתי לו שאקדם את ספרו החדש, אם הוא יהיה בעולם שכולו טוב כשהספר יצא לאור. והנה אני מקיימת את הבטחתי.
קורות חייו נולד ב-1934, ובשנים 1946-1940 חווה את אימי השואה כילד וכנער צעיר, כאסיר, כפליט במדינות בהן לימים היה שגריר מטעם מדינת ישראל.
העפיל לארץ בשנת 1946 ומנעוריו עסק בחינוך. מדריך, מורה, ומנהל כפר הנוער "ימין אורד" שחניכיו עד היום מעריצים את המנהל המיתולוגי ומשחרים לפתחו של האיש שהלחין עבורם שירים ולימד אותם להאמין ביכולות שלהם, לפתח את הכישרונות שלהם ולהקשיב לנטיות הלב שלהם. כעשר שנים כיהן בה כיושב-ראש עולמי של המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בתפוצות, והיה יועץ בכיר לשר החינוך. לימים התמנה לשגריר ישראל בבלגיה, הארץ ממנה גורש, ואחר כך בשוויץ, הארץ בה היה פליט.
עיתונאי וסופר. ספרו "אשה אחת" שיצא לאור בספריית מעריב מספר את קורותיה של אמו בתקופת השואה וזכה לשבחים רבים.
חייו נעו בשני צירים: הציר היהודי השורשי, היונק מהמקורות את ההשראה להשתית את החיים על משנת נביאי ישראל והציר האוניברסלי, האמנותי, פיתוח רגישות ואישיות אותנטית והעמדת המחנך כריבון המרכזי בממלכת החינוך. על שני צירים אלה בנה קריירה דיפלומטית.
מאז שהתחיל לכתוב, ליווה את האירועים ביושרה ספרותית, בשיר בפרוזה ובפובליציסטיקה. דעותיו המתקדמות והליברליות בלטו בחוגים החברתיים והמקצועיים בחייו. כעיתונאי מאמריו ורשימותיו נתנו ביטוי לאמונותיו, ולעתים מצא עצמו בודד במערכות הפוליטיות אליהן השתייך.
[
ראיון שקיים ידידו, מנשה רז, חודשים ספורים לפני פטירתו]
ספריו האחרונים ראו אור בשנה האחרונה לחייו - "יש אררט מתחת למים", ספר שירה בהוצאת כרמל מבטא את התקווה הקיימת מתחת למים הסוערים, מתחת למבול שלעתים נדמה שעומד להטביע אותנו שאולה. מנעד השירים רחב, משואה עד אהבה, שירים אמוניים ושירי הגות. הספר זכה לשבחים רבים על הליריקה הנדירה בה עטופים הרעיונות הטמונים בשירים.
"צינה" - מחזה על חייה של רעיית ראש העיר מאיר דיזנגוף. מילדותה בבית יהודי דתי ברוסיה הקרה ועד חייה בתל אביב, העיר החילונית בראשית התהוותה בחופי הארץ החמה. בין השורות אפיזודות חשובות מחייה של הגיבורה ששופכות אור על דמותה המיוחדת של צינה.
מתוך שיריו לא מן הקול ולא מן ההד לא מן הקול ולא מן ההד
לִפְנֵי שֶׁהַגֶּשֶׁר פִּתְאוֹם נִגְמָר
אֲנִי רוֹצֶה לְהַסְפִּיק עוֹד לוֹמַר
דְּבָרִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ אַחֲרוֹנִים.
כִּי עַכְשָׁו שֶׁזָּקַנְתִּי אֵינִי מְפַחֵד
לֹא מִן הַקּוֹל וְלֹא מִן הַהֵד,
עַכְשָׁו רַק מֵאֵין הָאוֹנִים.
עַכְשָׁו זֶה רַק אֲנִי וְלִבִּי,
וֶאֱמֶת בַּת חוֹרִין חֲדָשָׁה בְּקִרְבִּי
נִתֶּקֶת מִכָּל הָעֲרַאי,
וְעַל כֵּן אֲנִי עוֹד הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר
עַל גֶּשֶׁר פּוֹרֵחַ שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר
בְּאָזְנֵי הַבָּאִים אַחֲרַי.
אוגוסט 2018
אבן הדרך האחרונה אֶבֶן הַדֶּרֶך הָאַחֲרוֹנָה עוֹשָׂה צֵל אָדָם בַּחַמָּה.
עַד הֵנָה הָיוּ חֻרְשׁוֹת, הָיוּ יַעַר, כַּרְמֵי גְּפָנִים, שְׂדוֹת קָמָה,
וְעַכְשָׁו מִכָּאן יוֹצֵאת עֲרָבָה לִשְׁתֹּק אֶל תּוֹךְ הַמִּדְבָּר,
וְהַצֵּל הַזֶּה הָאִלֵּם אֵיךְ יִרְעַד וְאֵין בַּצְּלָלִים לֵב נִשְׁבָּר.
בַּלַּיְלָה עוֹלָה לְבָנָה וְאֶבֶן הַדֶּרֶךְ הָאַחֲרוֹנָה תַּחֲוִיר,
וּבְמוֹ חֹשֶׁךְ סָבִיב הִיא עוֹשָׂה צֵל אָדָם
וְצִפּוֹר קוֹפֵאת בָּאֲוִיר.
וּמִי שֶׁהָלַךְ לֹא יֵלֵךְ עוֹד מִכָּאן, וְגַם מִי שֶׁבָּא יַעֲמֹד,
וְרוּחַ קַל יוֹלִיךְ אֶת הַצֵּל בְּלַחַשׁ אֶל דָּלֶ"ת אַמּוֹת.
יוני 2018
לספר עם עצי האורן לזכר אחי יעקב
חמישים ושלוש שנים לנופלו בשערי העיר
גַּם מִי שֶׁמֵּת בַּחֲצִי יָמָיו
חַי חַיִּים שְׁלֵמִים
אַךְ מוֹתוֹ לֹא יֻשְׁלַם לְעוֹלָם.
בָּהָר, בִּירוּשָׁלַיִם,
נוֹשְׁמוֹת הָרוּחוֹת
אֲוִיר שֶׁל מַסָּע
הַיּוֹצֵא כָּל לַיְלָה
לְסַפֵּר עִם עֲצֵי הָאֹרֶן
עַל עַלְמֵי הָאַלְמָוֶת
שֶׁבָּאִים כְּשֶׁאִישׁ כְּבָר לֹא בָּא.
ערב יום הזיכרון תש"ף
