זה סיפור על ילדה ששרדה את השואה האפלה, וידוי מרגש מן הפלָנטה של השוֹאה, וזה גם סיפור של מפגש בין זמנים. הילדה הצופה היא שליח של עולם אבוד. יש לה משקפת משלה. דרך להנחיל לנו מה שהיה, עבר נורא מול חיי ההוה, הפלנטה הנוראה בניגוד המשווע למציאות העכשווית.
הסיפור אכן לוקח אותנו בדרך הבלתי אפשרית. לאט-לאט נפרש העולם שהיה. דרך התפתחות העלילה מצליח הסיפור המרגש להנחיל לנו מבט ערכי, לקחים מוסריים ובעיקר פרספקטיבה.
הילדה שבגרה שבה למציאות הנוראה, זוכרת בכאב, שנקלעה לזמן מעולם אחר. הסופר יודע לבחור קטעים מרגשים. המבט אל התמונה הופך להיות מבט למציאות אחרת, פלנטה סהרורית: הצופה נאלץ להתמודד עם שֵבר בין עולמות, להפנים ערכים שהיו וּכמו חלפו מן העולם. יש תחושה, שהילדה המספרת ממרחקים, רואה עצמה כשליחה מעולם ההווה - היא מעין גֶשר, והספר לוקח אותנו להתחבּר לַהוויה אחרת ושונה לחלוטין.
זו תמיד משימה לכתוב ולתעד את הימים ההם, וזו מטלה לא פשוטה לבחון את היצירה הספרותית המתעדת אותו זמן נורא. כאשר אנו זוכרים את התקופה הקשה של השואה, יש נטייה להתמקד בתיעוד המצולם של משרפות והוצאות להורג. התיעוד הספרותי שמתאר את המצב הקיומי השונה, את ההתמודדות הרוחנית בתוך התופת. הסיפור של היום, הוא מסע ששב שיבה מאוחרת לאותו עולם, יוצר מפּץ, הֶלם של מפגש, וכל זה חושף בפני הכותבים חוויה לא קלה.
הופעת הבובה מחברת בין זמנים בספריו של עמנואל בן סבו לילדים, אנו נחשפים לדרך סיפורית, עדינה ומינורית. המחבר יודע שהוא ניצב בתוך עולם נורא, שלבטא את המתרחש שם יהיה קשה מנשוא. ואכן התחושה הזו מלווה אותנו בקריאת דפי הספר: הכתיבה נראית כהולכת על בהונות: הסיפור המורכב מבקש בשבריריות, כלוליין על חבל, להפגיש את הילדים עם מציאות בלתי אפשרית. באמצעות המוטיב של הבובה מצליח הסיפור להפגיש חלום ילדות בתוך מערבולת אימים.
סיפור נשזר בסיפור, סיפורה של מרים וסיפורו של בעלה - שני שורדי שואה, שני עולמות, ולנו הקוראים יש דרך לגלות תמונה מצמררת של שואה נוראה, סיפורי חיים ותהומות.
מרים התאלמנה משורד השואה, הנער מאושוויץ יונה שליסר לו הייתה נשואה 67 שנים, להם בן ובת, שמונה נכדים ושלושה נינים. סיפור חייה הפך אכן לספר, והמפגש עם החיים בצל השואה ריגש אותה: הנה הניצחון שלה, היא שרדה את השואה, והסיפור שלה יהיה לדורות.
מרים שליסר מעפולה התרגשה מאוד כשקיבלה מהסופר, המחנך והפובליציסט, עמנואל בן סבו את העותק הראשון של ספר הילדים 'פפושה', אשר נכתב בהשראת קורות חייה בימי השואה בעיקר על המחבוא בו טוותה חלומות על נסיכות, דרקונים ובובה שלא הייתה לה מעולם. הפתעה מרגשת ציפתה למרים כאשר הוזמנה כאורחת כבוד במפעל 'דרלי' המייצר בובות בקיבוץ עין דור וזכתה לקבל בובה מיוחדת, פפושה ארצישראלית.
כשהיא אוחזת בידה בהתרגשות רבה את הספר החדש 'פפושה', אשר נכתב על-ידי הסופר, המחנך, הפובליציסט עמנואל בן סבו, בהשראת סיפור ילדותה בימי האימה, הסופה והסער, אומרת מרים ודמעות בעינה", עכשיו הכל יותר טוב".
סיפורה של מרים שליסר, שורדת השואה, הוא סיפור על תום, על אהבת משפחה, על התמודדות עם בדידות של ילדה יהודייה בלב המאפליה, סיפור על הבובה שלא הייתה, על פפושה. יומיים לאחר צאת הספר לאור בהוצאת ספרי האיכות 'עכשיו אפשר' נכונה הפתעה מרגשת מאוד למרים בת ה-87, אלמנתו של הנער הגיבור ממחנה המוות אושוויץ, יונה שליסר. ג'נט נאמן ממנהלי מפעל לייצור בובות 'דרלי' בקיבוץ עין דור הזמינה את מרים הנרגשת לסיור מרגש במפעל לייצור הבובות, סיור שבסופו העניקה למרים בובה מיוחדת, פפושה שלה. מרים הנרגשת הודתה על המחווה, והווידוי שלה לנוכח הספר המצמרר ראוי לתיעוד:
"הייתי ילדה קטנה, ללא חברות, ללא חברים, ילדה עם משפחה אוהבת, אימא, אבא, אחים ואחיות, מוקפת אהבה אבל חשתי בריק גדול בהיעדר חברות חברים בני גילי. גדלתי ללא צעצועים, ללא משחקים, מוקפת גדר חיה, שהייתה לי לחומה מגינה ומבדלת, גדר שחצצה ביני לבין העולם, הייתי רואה ואינה נראית.
אני עוד שומעת את עצמי מנהלת שיחות עם עצמי, צוחקת עם עצמי, עצובה עם עצמי, משחקת עם עצמי ומהרהרת אל עצמי. ילדה בודדה בתוך מחבוא עשוי גדר חיה. בגיל שלוש, אחי אייזיק, שהיה גדול ממני בשלוש עשרה שנים לקח אותי בהוראת הוריי אל הצלם כדי להצטלם.
לכבוד האירוע החשוב אימא האהובה תפרה לי שמלה חדשה. שמלה חדשה? כמעט. אימא פרמה את שמלתה של אחותי הגדולה ממני בשש שנים, כיבסה את הבד, הפכה אותו והחלה במלאכת תפירת השמלה 'החדשה', עבורי. אימא קנתה לי נעלי לקה שחורות חדשות וכך יצאתי מהבית, יד ביד עם אחי אייזיק בדרכנו לסטודיו של הצלם.
אני זוכרת את המפגש עם הצלם אשר צילם את התמונה הראשונה בחיי, הצלם הושיב אותי על כיסא עשוי קש, הכיסא היה גבוהה, הצלם שם בידי בובה גדולה ויפה, כל כך שמחתי בבובה. בתום הצילום, חלמתי שאני חוזרת הביתה עם אחי אייזיק והבובה היפה והגדולה, אלא שאז הצלם לקח ממני את הבובה.
נשכתי שפתיי, רציתי מאוד את הבובה, סוף-סוף יש לי צעצוע אמיתי והוא שלי, ועתה הבובה נשארה אצל הצלם. כל הדרך חזרה הביתה מיררתי בבכי, רציתי את הבובה, כעסתי מאוד על הצלם שלקח ממני את הבובה, ואולי כעסי על הצלם היה על שלקח ממני את החלום להיות ילדה כמו הילדות בעולם, עם בובות ושמלות קטנות, ילדה רגילה.
סיפורה של הבובה שלא הייתה לי הוא סיפורם של הימים ההם, ימי הסופה והסער, ימי האימה וחרדה. אני מודה מעומק ליבי לעמנואל בן סבו הסופר אשר היה קשוב לכאבי, רגיש מאוד לייסורי בתקופה ההיא ובעיקר על כך שבמלאכת מחשבת הנגיש את הסיפור לדורות הבאים. ספר זה יוצא לאור ממרומי גילי, 87, במטרה להעניק לכם אהוביי את מעט מהזיכרונות של הימים ההם".
