אני סבור שרבים שואלים עצמם שאלה זו. רבים גם גיבשו לעצמם מענה משלהם, מפני שאין בנמצא מקור מהימן אחד שיתאים לכולם. השאלה מתעוררת כמעט תמיד סביב מחלוקת פוליטית או אידאולוגית. משום מה מחלוקות מסוג זה נוגעות בציפור הנפש של רבים ומערבות בשיקול הדעת הרציונלי מידה גדושה של אמוציות שכידוע מטשטשות את שיקול הדעת.
שרלטנות איננה המידה הגרועה ביותר אליה עשוי להגיע עיתונאי שנותן לעטו חופש ביטוי חסר גבולות ומגבלות. שרלטן הוא רמאי ומאחז עיניים וכאלה "חייבים בעונשה של מלכות". לעומתם ישנם מי שמגיעים לרמת "מסית ומדיח", שהדין היהודי המסורתי לגביהם הוא סקילה.
עיתונאי מגיע למעמד השלילי הבכיר של מסית ומדיח כאשר דבריו באומר או בכתיבה אינם מושתתים על עובדות מוכחות אלא על דעות אישיות, שמועות או הדלפות שאינן מקבלות פרסום ואינן מוכחות מעבר לספק סביר. אצל העיתונאי האמור כל אלה מטופלים בהתנשאות משתחצנת כאילו היו עובדות מוכחות ובשמן הוא מבקש לחולל שינוי ממשי ביסודות הקיום והמעשה החברתיים. דהיינו: הוא לא רק זורע ספק, חשד ואשמה לכאורה, אלא גם מבקש בעת ובעונה אחת לגבות "תשלום עם רווחים" עבור שירותו זה.
כך מלחמתו של בן כספית בנתניהו היא סאגה ארוכה של מהלכים מסוג זה. כמעט כל כתבה שבועית שלו במוסף מעריב, למשל, היא חיבור של מעט עובדות, הרבה השארות
1 ושפע של דעות ו"מסקנות" המוכתבות לקורא כ"כאלה ראה וקדש". הואיל והעובדות נותרות סמויות מן העין, כמוהן נותרת סמויה מן העין גם מהימנותן. מובהקות הדברים הופכת לפונקציה של האג'נדה האישית של הכותב ודימויו הציבורי.
לצד בן כספית ניתן למנות עוד 5 - 6 עיתונאים שהפכו ברבות הימים לשופרות מובהקים של זרם פוליטי, אידאולוגי או אינטרסנטי אחר וכך קנו לעצמם מעמד בכיר של יודעי-דבר ואומני הפרשנות הקונסטרוקטיבית. בפועל, הם ההיפוך הגמור לעיתונות טובה, משום שמעמדם נגזר מהתרומה שהם מספקים לזרם אותו הם מייצגים ובעיני זרמים אחרים הם חלק "מכוחות האויב".
בעיני עיתונאים טובים שמייצגים עיתונות בריאה ואיכותית הם אלה שגם הציבור החולק על דעותיהם האישיות (שאינן מוסתרות מפניו), רואה את דיווחיהם כנטולי מניפולציות וכבאים לשרת את כלל הציבור ולא רק את שולחיהם הגלויים והסמויים.
דמוקרטיה שרוב עיתונאיה המשפיעים אינם שייכים לקבוצה הבריאה היא דמוקרטיה חולה והעיתונות בה אינה זכאית להגנה חוקית שניתנת למי שמשרת באמת ובאמונה את הציבור הרחב.