לפני כשבועיים עטה ח"כ בנימין נתניהו את גלימת הדמוקרט המובהק ותקף בחריפות את הממשלה היוזמת חוק שיאפשר לבתי המשפט לפסול פרסומים קיצוניים ברשתות החברתיות. למרות שאיני נותן אמון בראש האופוזיציה בנימין נתניהו האזנתי ברוב קשב לטיעוניו. הם ראויים לעיון.
יש בישראל די והותר חוקים נגד שיסוי והסתה, ותפקיד הפרקליטות הוא להפעילם בשיקול דעת. התנהלות כזאת תייתר את הצורך בחוק המחיקה. חייבים גם לשאול מה עלול לקרות בעתיד: הממשלה הנוכחית ביקשה "לעשות ענבים ותעש באושים". היא התכוונה כראוי למנוע הסתה מסוכנת, אבל מה יקרה אם וכאשר, חלילה, ביבי יחזור לשלטון?
במקרה כזה ממתוק יצא עז. דווקא הממשלה הנוכחית תעניק ליורשה כלי להתנכל ליריביו המבקשים להביע את דעתם הביקורתית עליו בחריפות. ואז, הדמוקרט הגדול בעיני חסידיו ח"כ ביבי, יצא ברשתות החברתיות למלחמת חורמה באנשי ליכוד המותחים עליו ביקורת. הוא הציג את מי שמתכנים "הליכודניקים החדשים" כמעט כאנשי הרשימה המשותפת וברור שהם מפגיני "הדגלים השחורים", ותבע את סילוקם מן המפלגה. על מה? שעשו שימוש במה שהוא הגן עליו, לכאורה, מפני חוק מטעם הממשלה, על הזכות לפרסם את דעתם ברשתות החברתיות.
הם הגיבו באלה ובשבועה שיש לראותם כבשר מבשרו של הליכוד, רק שבפיהם ביקורת על הנהגתו של ח"כ ביבי. לפיכך בפריימריז הקרובים הם יצביעו ככל הנראה למועמדים שאינם ח"כ ביבי, ולפיכך מבחינתו הם אויבי העם או המפלגה.
לצחוק או לבכות, האיש שהתנגד לחוק המגביל כתיבה קיצונית בפייסבוק או בטוויטר מחליט בחצרו שלו, בביתו הפוליטי, לסלק אל מחוץ לגדר את מי שהם נאמני הליכוד אבל מייחלים להדיחו. השר לשעבר ישראל כ"ץ התנגד להדחת הליכודניקים החדשים. אומרים שגם עמיתו ד"ר יובל שטייניץ הצטרף אליו. אבל בדמוקרטיה של הליכוד רק מה שח"כ ביבי מחליט בינו לבין עצמו ברוב קולות נחשב להכרעה לגיטימית.