הצגת "משחקים בחצר האחורית" בתיאטרון בית לסין, כאילו נכתבה היום - עד כדי כך היא רלוונטית. חשיבותה, מעבר לאיכות הבימוי של עידו רוזנברג והמשחק של כל הקאסט, במיוחד כרמל בין כמושא האונס, היא בלקח שיילמד ממנה על-ידי הצופים ובמיוחד הצופות הצעירות: להישמר ולהיזהר ולא ללכת תוך משחקים מסוכנים אחר פיתויים כמו שתית אלכוהול ועישון ג׳וינטים, שהם הסממנים של "להיראות מבוגרים ובעלי ביטחון". הבימוי המבריק של עידו רוזנברג לוקח בריאליזם נוקב את הצופים צעד-צעד ופרט-פרט אל התפתחות הסיטואציה, וכל מה שהוביל למימוש מזימתם של הצעירים לנכס לעצמם כקורבן את הילדה בת ה-14 וחצי. כל כך פשוט לכאורה, אך מאוד מתוחכם. בפרט שמאחורי כל הארבעה הוביל האחד שהיה ה"מאסטר מיינד", שהוא עצמו לא אנס אותה, אך הוביל את המהלך עד תומו. על בימה שעוצבה בתיחכום בידי ניב מנור, כזירת עגולה מוקפת גדר, שעצם המיבנה ביטא את הרעיון של בדידות הילדה וסגירותה מהחברה הקיבוצית, עם מוזיקה ש-ניר שלו לוגסי יצר כקולות נוספים ששימשו הן כרקע והן בהעצמת הריגוש; עם עיצוב תנועה קצבי ולוהט של תומר יפרח, בעזרתו הלהיטה הילדה את הארבעה למה שעבורה משמעותו הייתה רק להיכנס להיי במצב הרוח, בעוד הם ראו בו עידוד וחימום מיני. כרמל בין מצליחה ללכוד את הצופים בגילום הילדה על כל בעיותיה, ולזכות באמפטיה של הצופים, חרף השגיאות שעשתה ובעטיין גרמו לאונס האכזרי הקבוצתי.