הפלשתינים מרבים להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית, בעוד שהערבים בכלל, כולל ערביי א"י (הפלשתינים) והמוסלמים לא רק הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית, אלא גם שיתפו פעולה ואף התנדבו לשרת בס.ס.
א. המופתי והיטלר חאג' אמין בן טאהר בן מצטפא בן טאהר אלאסוודי-אלחסיני, נולד ב-1895 בירושלים למשפחה דתית שמוצאה מאזור חג'אז בחצי האי ערב. ענפים של המשפחה חיים גם בעזה (משפחתו על יאסר ערפאת), ובלוד. ב-1921 מונה כמופתי של אלקודס, היא ירושלים המנדטורית. שנה מאוחר יותר מונה לראשות ה"מועצה המוסלמית העליונה" של פלשתינה המנדטורית. בתפקיד זה החזיק עד יום מותו. המופתי התנגד לרעיון הבית הלאומי לעם היהודי בא"י ופעל כדי למנוע את הקמתו. היה לו תפקיד בהסתת ערביי הארץ לערוך מעשי טבח ביהודים ביפו, ב-1921, ובחברון ב-1929. הוא היה גם מיוזמי המרד הערבי, 1939-1936, שהיה מלווה בהתנכלויות ובפעילות רצחנית של כנופיות נגד היישוב היהודי.
פעולותיו נגד שלטון המנדט הביאו להדחתו ולבריחתו מהארץ. לאחר נדודים בארצות ערב הוא הגיע לגרמניה. המופתי נפגש עם היטלר ב-28 בנובמבר 1941 ומצא אוזן קשבת אצל היטלר. ברומא ובברלין הוקמו משרדים של ה"ועד הערבי העליון", שהוא עמד בראשו, והוא החל את פעילותו לצד מדינות הציר.
מדינות הציר הסכימו להתחייב בפני המופתי לדברים הבאים: 1. הכרה בזכותן של סוריה, לבנון, ירדן ופלשתין לעצמאות.
2. הכרה בזכות הערבית על פלשתין וביטול תוכנית "חבר הלאומים" להקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתין. על-פי תזכיר של שמיט על פגישת היטלר והמופתי מיום 28.11.1941 כפי שנרשם ביום 30.11.1941
3. מניעה בכל מחיר של עליית יהודים לפלשתין וטירפוד כל עסקה או שיתוף פעולה שמטרתה להציל יהודים. יש עדויות בספרה של ג'ני לבל, "חג' אמין וברלין", על פעילות מתואמת בין הנאצים והמופתי למניעת עלייה יהודית.
היו גם דרישות נוספות שלא היו קשורות באופן ישיר לפלשתינים. היטלר הסכים עקרונית לדרישות אלו אך טען שמוקדם מדי להכריז עליהן ויש לחכות לתבוסת בנות הברית.
המופתי הכריז על התחייבות גרמנית זו כבר בנאומיו בפני גדוד המתנדבים בצפון אפריקה ובמזרח אירופה, שנענו לקראתו. אפילו היטלר, שהופתע מהגיוס והארגון של המוסלמים שהצטרפו אליו, הגיב: איני פוחד מהאימפריאליזם האנגלו-אמריקני-יהודי ולא מהקומוניזם העולמי היהודי אלא מהאיסלאם.
שיתוף הפעולה של המופתי בא לידי ביטוי בתחומים הבאים:
1. הכשרה של צעירים פלשתינים במכללות צבאיות בגרמניה.
2. גיוס צבא של 100,000 בוסניים לעזרת צבאות מדינות הציר.
3. השתתפות במרד רשיד עלי אלכילאני בעירק (מרד שאורגן על-ידי שליחו המופתי נגד השליטה האנגלית בעירק). ב-1941.
4. הקמת "ערב החופשית", יחידה ערבית במסגרת הוורמכט הגרמני.
5. קבלת נשק רב למלחמה בפלשתין. הנשק אוחסן בלוב, מצרים ורודוס.
6. הקמת מכון איסלאמי (אלדעוה) להכשרת קאדר מוסלמי פרו-גרמני בגרמניה. תשתית זו נועדה ליצור קאדר של מוסלמים שיתמכו בגרמנים ויגייסו מוסלמים מכל העולם להשתלם בכל ההיבטים הצבאיים הנדרשים לצורך הקמת צבא איסלאמי לצד מדינות הציר.
7. פעילות למניעת הצלת ילדים יהודיים מקרואטיה, מבודפסט ומכל רחבי הונגריה:
מסמכים רשמיים מוכיחים שחאג' אמין עשה ככל יכולתו למנוע עליית יהודים ממזרח אירופה ופנה בעניין זה לשלטונות גרמניה במהלך יוני 1944. הוא ביקר אצל מוסוליני באיטליה בעניין זה ובמכתב של המופתי מ-10.6.1943 למוסליני הדוצ'ה של איטליה, הוא מפציר בו למנוע, בין היתר, עלייתם של 700 ילדים מפולין שיש להם קרובים בפלשתינה. הוא פנה לממשלות בולגריה והונגריה כדי למנוע עליית יהודים לארץ והציע לגרש את היהודים לפולין, היכן שפעלה מכונת ההשמדה הנאצית.
8. צירוף שותף מוסלמי ל"מחלקה היהודית" של אייכמן שעסקה בארגון הפתרון הסופי של יהדות אירופה. חוסייני אף השתתף עם אייכמן בסיור באושוויץ שנועד לבדוק את תהליך השמדתם של היהודים בתאי הגאזים.
9. מעורבות ב"מבצע אטלס" - הרעלת מעיינות ראש העין כדי להרוג את תושבי תל אביב והמושבות סביבה (גוש-דן דהיום). צנחנים גרמניים ופלשתינים צנחו באזור יריחו יחד עם 10 מיכלי רעל קטלני שהיו מסוגלים לפי הערכות להרוג רבע מיליון נפש.
המקור הטוב ביותר לפשעיו של המופתי הוא ספרה האמיץ של ג'ני לבל "חאג' אמין וברלין". היתרונות בספר זה שהוא כתב אשמה בולט נגד המופתי הן כאלה:
1. בספר מובאים צילומים של מכתבים מקוריים לצד מקורות אחרים.
2. התיעוד בספר מבוסס ברובו על תיעוד גרמני ותרגום תעודות גרמניות ועיתונות גרמנית ויוגוסלבית.
על שיתוף הפעולה של המופתי עם הנאצים הוא קיבל מענק חודשי של 50,000 מרקים ועוד 25,000 במטבע זר. המענק תוקצב מרכוש יהודי שהוחרם על-ידי הנאצים.
מקורות ערביים המקורות הערביים מאשרים את כל הממצאים בספר ואף מחזקים אותם. סיפרו של המופתי, "חקאאיק ען קדית פלשתין" [האמת על בעיית פלשתין] בו הוא טוען שהיטלר שנא את היהודים ורצה להשמידם משום שהם אשמים בהפסד הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הם פגעו במאמץ המלחמתי הגרמני וגרמו לגרמניה הפסדים גדולים במלחמה ואף הפעילו שירות ריגול נגד גרמניה. לכן במלחמת העולם השנייה היטלר עכשיו נוקם בגזע המקולל הזה.
המופתי הביא בספר מכתבי ברכה שקיבל אישית מהיטלר, התומכים במאבק הפלשתיני על ארץ ישראל. מבחינתו היטלר הוא אישיות נעלה. כל זאת על סמך דבריו בערבית בספר שהוא כתב ויצא לאור בשנות החמישים.
ב. התוכנית להקמת מחנה ריכוז לחיסול היהודים בגאזים באזור ג'נין המופתי לא הסתיר את שאיפתו לשתף פעולה עם היטלר באירופה בפתרון הסופי, שכלל גם חיסול יהודי ארץ ישראל, במחנה ריכוז שיוקם באזור ג'נין לאחר נצחונו העתידי של הגנרל רומל באל-עלמין וכיבוש הארץ מידי הבריטים. בשידוריו בשפה הערבית ברדיו הגרמני קרא המופתי לרצח עם: "הירגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם - למען אללה, ההיסטוריה והדת".
פרופ' אדוארד סעיד, פלשתיני-נוצרי, אישר שבקריאתו של המופתי לחיסול העם היהודי הוא "ייצג את הקונצנזוס של ערביי פלשתין" ושימש כשופרו של העם הפלשתיני. עובדה היא שיאסר ערפאת לא התנער ממעשיו של המופתי וכינה אותו "הגיבור שלנו" (על-פי כתבה של ד"ר דוד סילברקלאנג ב"יד ושם").
פרופ' ברנרד לואיס (Bernard Lewis, Semites and Anti-Semites, 1986) מזרחן בעל שם עולמי כתב בסיפרו "שמיים ואנטישמיים", שיצא לאור ב-1986, שהמופתי התקשר לקונסול הגרמני בירושלים, עוד ב-1933, כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין הערבים וגרמניה הנאצית.
שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס מיכאל מלמן (Klaus Michael Mallmann) ו-מרטין קופרס ((Martin Cuppers שחקרו את הנושא פירסמו
מאמר תחת הכותרת: Elimination of the Jewish National Home in Palestine:The Einsatzkommando of the Panzer Army Africa, 1942.
הם גילו שב-1942 הקימו הגרמנים, על-פי בקשת המופתי, כוח מיוחד של ה-ס.ס שנקרא "איינזצגרופה מצרים", על-מנת לבצע את ריכוז יהודי א"י במחנה ריכוז וחיסולם הסופי. האיינזצגרופה, בראשותו של וולטר ראוף מנה 24 לוחמים, 7 קצינים ו-17 חיילים, וסופח לצבאו של הגנרל רומל. ראוף טס ב-20 ביולי 1942 לטוברוק, הבסיס האיטלקי בלוב, ליד גבול מצרים כדי להעביר את היחידה שלו אל פיקודו של רומל ולקבל ממנו הוראות. אח"כ הוא טס לאתונה כדי לארגן את המבצע שהוא הועמד בראשו וחיכה באתונה לניצחונו של רומל באל-עלמין על-מנת לבוא לארץ ולארגן את הפתרון הסופי של יהודי א"י.
וולטר ראוף מונה לתפקיד יחידת ה-ס.ס שתחסל את יהודי ארץ ישראל בשל התפקיד שמילא כקצין אספקה שסיפק את התחבורה והגאז לאיינזצגרופן בבריה"מ, כדי לחסל את היהודים שם. הקצינים שסופחו ליחידה שלו היו מומחים למזרח התיכון ובעלי קשרים עם ערבים מקומיים ולחלקם היה גם נסיון בפעילות באיינזצגרופן. על-פי המחקר, היחידה עמדה לקבל עזרה ושיתוף פעולה מהערבים המקומיים. לגרמנים היה מידע על האהדה הרבה לנאציזם ברחבי המזרח התיכון ולצפייה של האוכלוסייה לניצחון הגרמנים על בעלות הברית. המידע על כך הגיע מראש המודיעין של ה-ס.ס, וולטר שלנברג (Walter Schellenberg). (קלאוס מיכאל מלמן הוא מנהל "מרכז המחקר הנאצי" בלודוויגבורג).
למגינת ליבם של המופתי, ערביי הארץ והגרמנים, הגנרל הבריטי מונטגומרי ניצח בקרב אל-עלמין בראשית ספטמבר 1942 וסיכל את הפתרון הסופי של יהודי ארץ ישראל. וולטר ראוף ויחידתו חזרו לברלין.
ג. מבצע אטלס המופתי שכנע את הנאצים לממן מרד ערבי נגד הבריטים בארץ בזמן מלחה"ע השנייה כדי ליצור עבור בעלות הברית חזית נוספת. התוכנית הייתה להצניח צנחנים המכירים את הארץ, כדי לארגן את המרד.
חוליית הצנחנים הורכבה משלושה גרמנים ילידי מושבות הטמפלרים בארץ, ורנר פרנק מהמושבה הגרמנית בירושלים ופרידריך דיינינגר שאפר מהמושבה הגרמנית וולדהיים (כיום, אלוני אבא). הם נסעו לגרמניה עוד לפני כן כדי להצטרף לצבא הוורמכט. הם שרתו בדיביזיית "ברנדנבורג". פרידריך, היה בקשרים עם המופתי עוד בזמן המרד הערבי נגד הבריטית ב-1936 - 1939. חסר מידע על הגרמני השלישי.
חוליית הצנחנים כללה גם ערבים מהארץ. חסן סלאמה, מהכפר קולה היה ממנהיגי המרד הערבי בארץ ב-1936 - 1939 ונאלץ לברוח מהארץ לאחר כשלון המרד. עבדול לטיף היה ערבי מירושלים שגם כן השתתף במרד והוגלה על-ידי הבריטים לעירק.
תוכנית המבצע הייתה להשליך רעל בבארות ראש העין, שמהן הועברו המים לתושבי תל אביב והסביבה. המטרה הייתה להרעיל את התושבים ולגרום למותם. המתכננים העריכו שמספר ההרוגים כתוצאה מההרעלה יגיע ל-250,000.
בלילה של ה-6 באוקטובר 1944 הצנחנים הוצנחו מעל אזור יריחו. לרשותם היו מפות, מכשירי קשר, חומרי נפץ וכ-10 קופסאות שהכילו רעל הנמס במים. הם היו מצויידים בנשק קל ובמנות קרב וכן נמסר להם סכום של 5,000 לי"ש לשימושם.
לאחר שהוצנחו הם התחבאו במערה בואדי קלט. אחד משקי הציוד של החוליה נתגלה על-ידי נערים בדואים. הם הפיצו שמועה על מטבעות זהב שנמצאו בשק והשמועה על כך התפשטה והגיעה למפקד הבריטי במשטרת מרחב ירושלים. המשטרה החלה בחיפושים אחר בעלי שק הציוד. בינתיים יצר עבדול לטיף קשר עם שוטרים ערבים, שהשתתפו בחוליית החיפוש והם סיפקו לחוליה מים ומידע.
ב-16 באוקטובר 1944 נתפשו במערה שני גרמנים ועבדול לטיף. חסן סלאמה ופרידריך ד.שאפר לא נתפשו. חסן ברח לכפר הולדתו קולה והיה מאוחר יותר פעיל במאבק נגד החלטת האו"ם ב-1947 נגד היישוב היהודי. הוא הקים בסיס ברמלה, וארגן כנופיה של ערבים, ומתנדבים מאירופה, והתנכל לתחבורה היהודית לירושלים וליישובי הסביבה. בסיסו הופצץ וחוסל על-ידי ההגנה. הוא עצמו חוסל ב-31 במאי 1948 על-ידי האצ"ל.
ד. מוסלמים מהס.ס ב"חיל ההצלה" של קאוקג'י ב-1947/8 ניסיון שרכשו חיילים מוסלמים, שגויסו על-ידי המופתי, בס.ס במלחה"ע השנייה, נוצל כאשר רבים מהם הם צורפו ל"חיל ההצלה" של קאוקג'י שפלש לארץ מיד לאחר החלטת האו"ם ב-1947. (על המוסלמים בס.ס: George F.Nafziger, The German Order of Battle:Waffen SS and Other Unitsin World War Two ).
ה. המופתי הוכרז פושע מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר המלחמה הכניסה יוגוסלביה את המופתי חאג' אמין לרשימת פושעי המלחמה שפעלו משטחה. החלטה מספר 1892 של ה"וועדה היוגוסלבית לקביעת פשעי מלחמה" הכניסה אותו לרשימה בהחלטה מ-19.7.1945. הוא הופיע ברשימה של הפושעים מהשורה הראשונה אשר ביצעו פשעים בינלאומיים על אדמת יוגוסלביה, בהתאם לסעיף 23 של אמנת האג מ-1943. זאת, מכיוון שאירגן את גיוסם של מוסלמים בוסניים לדיוויזיית הוואפן אס. אס לטובת גרמניה. פעילות זאת נעשתה על אדמת יוגוסלביה. נימוקי הוועדה תקפים גם כיום. גם ה"ועדה לפושעי מלחמה של בוסנייה הרצגובינה" החליטה החלטה דומה מספר 190 ב-17.8.1945. שתי הרשימות הוגשו לאו"ם כנדרש. יוגוסלביה דרשה את הסגרתו מצרפת אך חזרה בה כתוצאה מלחץ כבד ככל הנראה של מנהיגים ערבים וברה"מ. אך שמו של המופתי עדיין מופיע ברשימת פושעי מלחמת העולם השנייה של האו"ם.
המופתי נתפש על-פי גירסה אחת, בשלהי המלחמה על-ידי הצבא הצרפתי ונכלא. על-פי גירסה שנייה הוא ברח מגרמניה לצרפת לפני נפילתה והסתתר בה מחשש להיעצר על-ידי בנות הברית. במהלך שהותו בצרפת היו קריאות רבות באנגליה להעמידו לדין בגין פעילותו לצד גרמניה הנאצית מכיוון שהוא נחשב לנתין חסות של המנדט הבריטי שפעל נגד הבריטים בעולם הערבי ובאירופה. הוא גם קרא לג'יהאד נגד הבריטים וכל פעולותיו במהלך המלחמה היו לטובת גרמניה. גם בארה"ב נשמעו קריאות להעמידו לדין צדק בנירנברג,
אך מדינות ערב, שראו בו גיבור לאומי, דרשו לשחררו. מדינות המערב פחדו מהתגובה הערבית. צרפת איפשרה לו לברוח, על-מנת להתחמק מהעמדתו לדין. הוא התיישב במצרים.
המופתי היה מעורב בהתקפות על היישוב היהודי מיד לאחר החלטת האו"ם ב-1947 ואף קרא לערביי הארץ לעזוב זמנית כדי להקל על כיבוש הארץ "זריקת היהודים לים". הוא חי בקהיר עד 1956 והיה ממובילי הקמת ארגון הפדאאיון נגד מדינת ישראל שהסב לישראל אבידות רבות (ראה, שאול ברטל, "הפלשתינים מהנכבה לפדאאיון").
מקהיר עבר המופתי לבירות ושם חי לו בבטחה הרחק מהישג ידם של רודפי עד מותו ב-1974. המנהיג הפלשתיני, הנערץ על הפלשתינים עד היום ניסה מספר פעמים לארגן חיסול טוטלי של האוכלוסייה היהודית בא"י. למזלנו - מאמציו לא הוכתרו בהצלחה.
