להיות חלק של עדר זה דבר חיובי רק במקרה אחד - לקבל חסינות עדר מפני קורונה או כל מגיפה אחרת. בכל שאר ההקשרים זה דבר שלילי. ואני לא מתכוון למקרים שבהם אנחנו מתנהגים כרוב השפוי - כמו בהתחסנות, בגיוס בשעת חירום, בציות לחוק, בנאמנות למדינה. כוונתי לשתיקת הכבשים, כשמתנהגים כעדר, גם הוא מובל לתהום.
אני מתכוון בהתנהגות עדר למקרים שבהם החרדים, לרבות הרב הראשי או שרים ונגידים, מתייצבים לצד יסודות שליליים בקהילה שלהם, שפגעו, גנבו, אנסו, הפרו את החוק. מקרים בהם אבות ואימהות שולחים ילדים לישיבות כמצוות הרב הנערץ גם אם המשמעות היא הידבקות המונית ומוות של אלפים. הכל במצוות האל, הרב, או העסקן.
מקרים שבהם בקיבוצים לא מכבסים כביסה מלוכלכת של אונס בפרהסיה, של מעילה בכספי הכלל, של הליכה אחרי אידיאולוגיה של עריץ כסטלין רק בשביל לא לקלקל את השורות. מקרים בהם תלמידים בכיתות או כנופיות מתנהגים באכזריות לבני גילם, עושים להם שיימינג, מכים אותם, מנדים אותם, ובמקרים קיצוניים אונסים אותם.
מקרים שבהם אליטות תרבותיות מתייצבות לימין גזענים המתבטאים נגד מזרחים שלא חושבים כמותם, בהם הם הולכים כסומא באפלה אחרי HIS MASTER’S VOICE - דבר עורך העיתון לאנשים חושבים, בהם הם חוזרים אחרי המנטרות שעושות BON TON בקהילה שלהם, גם אם הן סיסמאות נבובות על שלום, מתנחלים, פשיסטים.
מקרים בהם קוראים את הספרים הפופולריים רק כי המבקר כתב עליהם, הולכות להצגות גם אם מתים משיעמום כי כך עושות כולן, קונים בסיילים ורצים לספר לחברה, עוקבים במיליונים אחרי אושיות המדיה הרדודות, רואים את טראש הריאליטי כי זה מקובל. לא מעזים לצאת באמצע אופרה שבה עושים צחוק מהקהל, מחשש מה יגידו.
מקרים בהם מנהיגים ערבים שקולים מבקרים טרוריסטים או תומכים בטרור, בהם מחלקים סוכריות כל אימת שיהודי או אמריקני או זר נהרג, ומעריצים שהידים רוצחים, מקימים אוהל אבלים. תומכים בגלוי, או בסמוי, או לפחות לא מעזים להתבטא נגד נקמות דם, רצח על כבוד המשפחה, מאשימים את היהודים, רק לא את עצמם.
מקרים בהם ביביסטים הולכים בעקבות המנהיג הנערץ ומאמינים לחפותו, לשיסוי שלו, למדיניות הכושלת שלו, בלי שום ביקורת או מחשבה עצמאית. מקרים בהם מנהיגים פופוליסטים ציניים סוחפים את ההמונים להרוס את הכלכלה, הבריאות, האחדות, כמו ברקזיט, הכחשת קורונה, השתקת כל קול ביקורתי, ציות עיוור למנהיג הנערץ.
מקרים בהם המון משולהב עושה פרעות ביהודים בעקבות דברי הכומר, הקאדי, בהורגם אלפים בפוגרומים. ובמקרים בסדרי גודל יותר מצומצמים בהם נוער גבעות פוגע ברכוש ערבי ובמקרים בודדים הורג עשרות חפים מפשע. כי הכי קל לשלהב המונים לשנאה, להטלת אשמה במיעוט נרדף, חלש, במיוחד בעיתות משבר.
מקרים בהם המון צרפתים ובריטים מאמינים למנהיגים פציפיסטים המביאים להם שלום לאלף שנים. או המון אמריקני ההולך שבי אחרי הבדלנות ומשלם מחיר כבד. והגרוע מכל-מקרים בהם המון גרמני תרבותי, הולך שולל אחרי מנהיג מטורף כהיטלר, השולח אותם לכבוש את העולם, ומביא שואה לאנושות, ליהודים, אך גם לעם הגרמני.
אף פעם לא הבנתי את הרבותא להשתייך לעדר, ללכת אחרי המנהיג, להישמע בקול הרב, בלי שאלות ותהיות, בלי סינון וביקורת. אני מאמין גדול בחופש, באינדיבידואליזם, כמובן במסגרת הקהילה, המדינה או האנושות, אך לא כעדר, כאנשים חושבים, לא לפחד לחשוב ולהתבטא בניגוד לדעת הכלל, לצאת בשעת הצורך משורת המקהלה.
כי אולי הבעיה הכי חמורה בהתנהגות כעדר, היא העדר אומץ הלב, הנוחות לציית למצוות, בלי לחשוב, כי בני אנוש רגילים לא "מסוגלים" להבין את חוכמת האל, המנהיג, הרב. דעת קהל, מחיר השוק, קול המון כקול שדי - מרשם לפחדנות, לרפיסות, לעדריות. כשהדילמה של אנשים חושבים באמת היא קודם כל - להיות אדם עם מצפון, עם ערכים, עם אמפתיה, לפני שאנחנו משתייכים לקהל, לשוק, לעדר. זהו המבחן האולטימטיבי לחפצי החיים!
