דומה שישראל טרם החליטה אם היא "מדינת-חסות" אמריקנית במזה"ת או "מעצמה אזורית" עם עמוד שדרה ודפוסי התנהגות "מעצמתיים" נראים לעין. בהיערכות החדשה הנכפית על האזור בגלל יציאת ארה"ב ושידוד המערכות הפנימי בה והמעצמתי באזור, זו שאלת-מפתח ועל ישראל לתת לה מענה ברור משלה.
בתקופה האחרונות מרבים גורמים בישראל לעסוק במעמדה המשתפר באזור ובעולם, לצד האיומים המתגבשים סביבה ודרכי התמודדותה מולם. אכן, קיימת התקדמות מתמדת ביכולותיה הצבאיות והאזרחיות וזו מאיצה ומבססת את צמיחתה הכלכלית, את יכולתה לקלוט עליה איכותית ואת מעמדה האזורי והבינלאומי. אולם בשעה שהתהליכים "האוטומטיים" עושים את מלאכתם לפי פונקציות התפתחות לינאריות, מעריכות או אחרות, המנגנונים הלאומיים המופקדים בעיקר על זיהוי לקונות ותיקונן באמצעות תכנון וייזום שינויים ב"קפיצות מדרגה" - דורכים כמעט במקום.
לזכותו של נתניהו צריך לומר שהבין מציאות זו וניסה במידה רבה של הצלחה לנצלה בזירה הבינלאומית, עד שנקלע למערבולת הפוליטית-משפטית שהביאה לבסוף להדחתו מראשות הממשלה.
1 לנתניהו גם חלק חשוב בדריכה במקום של מערכות-הפנים הלאומיות, באשר הטיפול באלה בתקופתו היה חלקי, רדוד וירוד במרבית הנושאים, מלבד חיפושי הגז. לזכות זו יש לזקוף את הסתלקות ישראל בפועל ממימוש רעיון העיוועים של הסדר ישראלי - ערבי (פלשתיני) על יסוד הסכמי אוסלו, אך גם את כשלון הכוונה להחיל את החוק הישראלי על אזור יהודה ושומרון. החלת החוק הישראלי על אזור זה, הייתה מתחילה דה-פקטו את תהליך ההבראה היהודי הערבי ההדדי מהסכסוך רב-השנים, שאינו בר-פתרון בארץ-ישראל המערבית לבדה.
2 עיקר ההתפתחות הבינלאומית קשור ביצירה והידוק הקשרים עם מדינות במעגלים הגיאו-אסטרטגיים הרחוקים דוגמת הודו, ברזיל, רובה של דרום-אמריקה, אינדונזיה, מערב אפריקה וסין ועיצוב יחסי סחר והשפעה פוליטית עימהן. כמו-כן קשור הוא בשותפות אקטיבית עם מדינות האגן המזרחי של הים התיכון, מזרח אירופה, הבנות עם רוסיה ומדינות הקווקז. ההתפתחות הנ"ל קשורה כמובן גם בהמשך קיום "אינטימיות" מדינית ואסטרטגית עם ארה"ב, שהתהדקה מאוד בימי טראמפ ואף הניבה לישראל הישגים מדיניים משמעותיים.
3 בעטיה של קירבה זו ויתרה ישראל בלחץ אמריקני על אינטימיות קרובה יותר עם סין, וראוי לקוות שהחלטה זו לא תתברר בעשורים הבאים כמשגה פוליטי-אסטרטגי גלובלי. למען פיתוח קשרים אלה, מינפה ישראל את יכולותיה הטכנולוגיות האזרחיות והצבאיות גם יחד ואת תכונת היזמות והחדשנות שקיבלה תנופה רבה באותן שנים ממש. ישראל עדיין לא מנצלת כראוי את עוצמתה הצבאית והכלכלית לשבירת הקיפאון הפסיכולוגי עם שכנותיה, למיצוב גיאו-פוליטי אזורי חדש ולדיכוי אקטיבי של ארגוני טרור הפועלים סביבה, מאיימים על שלום אזרחיה ומהווים, דרך קבע, חלק ממעגל האיומים האסטרטגי.
במקביל חלה בסביבה הקרובה לנו - אזור המזרח התיכון - התפתחות גיאו-אסטרטגית משמעותית שמקורה בשלושה גורמים מרכזיים: א. נסיגה אסטרטגית של ארה"ב מהאזור ומיקוד האינטרסים האסטרטגיים שלה במזרח הרחוק מול מגמות ההתפשטות של סין. ב. חדירתה של סין לאזור תוך חתירה להכיר במעמדה כמעצמה עולמית. ג. התפוררות מבנים מדיניים כגון סוריה, לבנון ותימן וניסיונות אירניים לנצל "נזילות" זו לקידום מטרותיה האימפריאליות.
ביחס לסין האיום העקרי המסתמן מהתפתחות זו הוא ניגוד אינטרסים גובר עם ארה"ב שיחייב את ישראל לנקוט עמדה חדה במחלוקת הבין-מעצמתית. המגמה העיקרית המסתמנת אצל סין היא שאיפה להחזיר "לחיקה" סין להחזיר "לחיקה" ולשליטתה את טאיוואן. כמו-כן גוברת התחרות המסחרית בין שתי הענקיות והתחרות הגיאו-אסטרטגית על הגמוניה עולמית. בתחום זה פועלת סין בשלושה מעגלים עיקריים: שליטה ימית, שעבורה היא מקימה צי חדש של נושאות מטוסים וספינות מערכה ולוגיסטיקה מלוות. נגישות יבשתית, באמצעות דרך המשי החדשה העוברת מסין דרך מרכז אסיה לעבר המזרח התיכון ועד לאפריקה. באמצעות דרך זו מצפה סין לרכוש נגישות והשפעה נכרות במרכז אסיה ובאפריקה, במיוחד במערב היבשת. צמיחה כלכלית, אחרי ארבעה עשורים של צמיחה כלכלית מהירה מתייצבת סין לאחרונה עם הכלכלה השנייה בגודלה בעולם (תל"ג של למעלה מ-16 טריליון דולר) ושיעור צמיחה שנתי קבוע למדי של 5% -6%, כיריבה הגדולה של ארה"ב על ההגמוניה העולמית. רוב התהליכים אינם חדשים אבל לערך המצטבר שלהם השפעה גוברת על המציאות הבינלאומית העולמית והאזורית.
ארה"ב נתונה, במיוחד מאז תחילת המאה ה-21, במשבר חברתי-כלכלי ואידאולוגי משמעותי. משבר זה הולך ומכרסם במהירות בלכידות החברתית הפנימית שלה ובאוריינטציה הלאומית בנושאים מרכזיים וחשובים לנו ולאזורנו. זעזוע גדול ראשון נגרם בה בגלל "פיגוע התאומים" (11.9.2001), זעזוע נוסף בגלל המלחמה השנייה בעירק (2003) ובאל-קאעידה ודאעש (כל העשור השני של המאה ה-21) והזעזוע החמור האחרון הוא כשלון המלחמה באפגניסטן והנסיגה המחפירה ממנה שעליה החליט הנשיא ביידן.
4 האסטרטגיה לאספקת דלק באמצעות פצלי שמן אמריקניים שגיבשה ארה"ב על-מנת להשתחרר מתלותה בנפט הסעודי והמיפרצי, קורסת בגלל בעיות פנים ועל-רקע חילוקי הדעות בשאלת משבר האקלים. ארה"ב "עייפה" ועם כזו מנהלת ישראל כיום את מלחמתה נגד איום הגרעין האירני, נטיות ההתפשטות הטורקיות והטרור הפלשתיני הקיצוני: חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, פתח ועוד.
במדיניות הנסיגה האמריקנית האינטנסיבית מאזורנו החל ממשל אובמה כבר ב-2008. התחליף שהפעיל ממשל זה היה חלוקת המרחב כולו לשלושה אזורי השפעה: אירני, טורקי וסוני-ישראלי. אירן וטורקיה הן מעצמות אזוריות וכל אחת אמורה לייצב בפיקוח אמריקני את אזורי ההשפעה שלה באמצעות עוצמתה היחסית ונכונותה ליטול סיכונים. את הגוש השלישי קיווה אובמה ליצור באמצעות הסכם ישראלי-פלשתיני על בסיס הסכמי אוסלו, שיאפשר התגבשות הכוחות הסונים בשיתוף ישראל לגוש שלישי. אוטופיה כידוע היא חזון שאינו בר-מימוש. ממשל אובמה סרב ללמוד מלקחי 50 השנים של הסכסוך הישראלי ערבי שפתרון אוסלו אינו בר-מימוש, ובמאבקו הסיזיפי לשכנע את ישראל להתעלם מאופיה, ניסיונה, שאיפותיה הלאומיות ועמדותיהן הבלתי-פשרניות של הפלשתינים, הגיע לסוף דרכו הפוליטית מבלי לייצב את האזור. טראמפ קיבל את קו המחשבה של נתניהו לעצב פתרון חיצוני למערכת הישראלית פלשתינית ולהכריע בשאלת הליבה בסוף הדרך. כך נולדו הסכמי אברהם.
5 אלא שגם טראמפ לא השלים את המלאכה ואנו עדיין בעיצומו של התהליך.
בין ישראל לארה"ב קווי-חשיבה משותפים רבים, אבל סדרי הגודל השונים והמרחק הפיסי ממוקדי הסוגיות הבעייתיות באזור, משנים את המיקוד והאופן בו רואות שתי "הידידות" את המציאות ה"מקומית"; לגבי ארה"ב מציאות מקומית היא בפועל המציאות הגלובלית.
בעשור וחצי בו התדיינו שתי הידידות על ההסדרים הראויים לקראת יציאת ארה"ב מהאזור, המשיכה אירן - שלה מדיניות התפשטות אקטיביסטית-אימפריאליסטית המעוגנת היטב בקוראן - לנהל את המדיניות הלאומית המכוונת לספק לה את הכלים והיכולות הדרושים ליישום מדיניות ההתפשטות והשגת מעמד הגמוני בעולם המוסלמי. במוקד מדיניות זו עומדים שני מאמצים ענקיים: תוכנית הגרעין (ומערכות השיגור לנשק גרעיני) וניצול פיסי של יציאת ארה"ב מהאזור לבניית גשר יבשתי בין אירן לים התיכון - גישה לים התיכון ללא תלות בתעלת סואץ! על דרכה להגמוניה איסלאמית ניצבת פקיסטן שמחזיקה בנשק גרעיני ועל דרכה לים התיכון ניצבת ישראל שגם לה נשק גרעיני. בשאר האיומים יכולה אירן לטפל בכלים קונבנציונאליים.
לפיכך, ליבת ההתפתחות הלאומית-דתית של אירן עוברת דרך פיתוח יכולות גרעיניות ויצירת רצף יבשתי אל חופי הים התיכון. זהו מקור האתגר בפניו עומדת ישראל כיום. ללא אינטרס אמריקני ממשי להתמודד עם אתגר זה, אין כיום שום גורם מלבד ישראל שיכול לארגן ולהניע התמודדות משותפת ואפקטיבית כזו.
6 ממשל ביידן בגלל אופי מחשבתו ומצבו הפנימי אינו נראה פרטנר אמריקני ממשי לפעולה נגד אירן, חרף הבטחותיו המפורשות. נראה שהתפיסה האמריקנית מושפעת מהמחשבה שאם תפסיד המפלגה הדמוקרטית את הרוב שלה בקונגרס בבחירות האמצע (נובמבר 2022) תהיה עסוקה במאבק על ההגמוניה הפנימית בארה"ב ותצטרך להימנע מהסתבכות במלחמות חיצוניות שעלולות לפגוע בסיכויי הבחירות שלה ב-2024. אירן נוכחת באזור בצורות שונות - מבית היא בונה את יכולותיה הגרעיניות ובשטח את יכולותיה הקונבנציונאליות הניידות. יכולות אלה מבוססות על "פרוקסיס" (PROXIS) ניידים שמנוהלים, מונהגים ונתמכים צבאית וכלכלית ע"י אירן. אם תשיג היא הסכם שישפר את מעמדה הכלכלי, יחזק הדבר את יכולתה להפעיל את הכוחות היבשתיים הניידים והלא סדירים הללו הסרים למרותה. רק מהלך ישראל ממשי עשוי להניע את ארה"ב לפעול, במטרה לקצר את משך ההתנגשות הצבאית ולמנוע הרס אזורי נרחב בגלל התפשטות הלחימה.
מו"מ הגרעין שמתנהל עתה מול אירן בהנהגת ארה"ב, ממוקד בדיוק בשתי נקודות אלה ומשיק לרצון האירני לצאת ממשבר הסנקציות שנכפה עליה ע"י ארה"ב. אלא שמבחינת ישראל האיום האירני הדו-ראשי הוא קיומי - כל זרוע לחוד ובוודאי שתיהן יחד. מבחינת ארה"ב רק עניין הגרעין הוא נושא אקוטי, בגלל האיום הטמון בו על הסכם אי-הפצת הנשק הגרעיני (NPT) ופתיחת מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון ולא רק בו.
סביר להניח שאירן זקוקה לנשק הגרעיני להגנה עצמית ולא לתקיפה. מול מדינות גרעיניות כישראל ופקיסטן ומול אפשרות שפקיסטן הסונית תספק באופן גלוי או סמוי, פורמלי או בלתי פורמלי נשק גרעיני לסעודיה, זקוקה היא לנשק גרעיני שיותיר בידה את חופש החתרנות הקונבנציונאלית להגשמת יעדיה הלאומיים. תקיפת מתקני הגרעין האירניים היא אכן קניית זמן וכל עוד שולט בה משטר האייתולות, מדובר בשנים אחדות ובכל מקרה לא הרבה יותר מ-5 שנים. לאחר מכן אם יחפוץ בכך המשטר תהפוך הבעיה שוב לאקטואלית. שינוי כיוון מהותי יושג כנראה רק באמצעות החלפת המשטר ולכך דרוש שת"פ בינלאומי נרחב בהנהגת ארה"ב.
במשימה של חיסול האיום הקונבנציונאלי מצד אירן, נראה שישראל תתייצב בפועל לבדה משום שלארה"ב מוטיבציה מינורית להשתתף בו אחרי שעשתה מאמצים רבים לצאת ממנו. איום זה נראה לפי שעה פחות אקוטי וישראל עצמה מתנהלת בשאלה זו בכבדות ובהססנות רבה מדי באמצעות המב"מ.
7 להערכתי, אם יותקפו מתקני הגרעין שלה תגיב אירן בתקיפה נגד ישראל שתהיה מורכבת משיגורים מרחוק (אירן, עירק ותימן) של טילים כבדים ומשיגורים מסיביים מבחינה מספרית של טילים, רקטות וכטב"מים מלבנון, סוריה, תימן ואפשר שגם מהים האדום ומהים התיכון. כמו-כן, חובה להניח שכל אירגוני הטרור האיסלאמי סביבנו ינסו ליטול בכך חלק ובכלל זה חציית הגבול, כניסה לשטח ריבוי ישראלי ופגיעה באזרחים בשילוב עם חוגים קיצוניים בתוך ישראל. התפרעויות נוסח "שומר החומות" הן תרחישים ראליים, בפרט לאור העובדה שאנו מבינים מקציני צה"ל בכירים שצה"ל מניח הנחות עבודה שימנעו בעד כוחותיו מלנוע באזורים צפופי-אוכלוסייה אזרחית ערבית בתוך שטח ישראל. זו בעיני תמונה חמורה ועדות קשה על רמת הביטחון האזרחי הפנימי של אזרחי ישראל היהודיים במקרה של עימות אזורי.
התהליך האירני של בניית הגשר היבשתי מתנהל כדרכם בסבלנות, בהתמדה, באיטיות מסוימת אבל בשיטתיות ובתהליכים יסודיים שמשיושמו קשה יהיה לעקרם מן השורש. החוליות החלשות של הגשר היבשתי הן סוריה ולבנון. בשתי המדינות, שספק אם מסוגלות הן להשפיע על מה שעושים בתוכן שליחי אירן, מכינים האירנים תשתיות ומאכלסים אותן בתומכיהם שאותם הם מאמנים, מזינים ומפרנסים, וכך קונים את נאמנותם. התקיפות הסלקטיביות והמוגבלות שמבצעת ישראל אינן פוגעות ממשית בהיערכויות אלה ואת האבידות הם משלימים באמצעות פליטים ומתנדבים חדשים.
ההרתעה הטילית שיצרה אירן בלבנון ובמידה פחותה גם ברצועה, מונעת יוזמות ישראליות נרחבות שביכולתן לנטרל את חומרת האיומים הקונבנציונליים. נראה שהשיקולים המדיניים והפוליטיים-פנימיים אצלנו גוברים על שיקולים צבאיים ואסטרטגיים שהם הנכונים והדרושים למציאות המתהווה סביב. הניסיון הצבאי העולמי והניסיון הצבאי במלחמות ישראל החדשות והישנות מלמד שהגנה התקפית מצמצמת את משך המלחמה, מספר האבידות והנזקים החומריים. מבחינה אובייקטיבית לא השתנה דבר בין ישראל לשכניה ביחסי השטחים והעומק האסטרטגי, רק גדלה מאוד צפיפות האוכלוסין האזרחי במרכזה של ישראל.
8 אל לישראל להמתין ליוזמה אירנית שתפעיל את "מעגל האש" שבנתה סביבנו במענה לתקיפת התוכנית הגרעינית שלה או כניסיון אפקטיבי למנוע תקיפה כזו. כמעצמה אזורית שעמדותיה מקרינות השפעה מבלי שתאלץ להפעיל את כוחה בפועל (מעקרונות המלחמה החשובים של סון-טסו), היווצרות והתחזקות "מעגל האש" הוא ביטוי של חולשה ותרומה דסטרוקטיבית לאיום הישראלי לפעול צבאית נגד תוכנית הגרעין. כבר כיום נשחק הדימוי הישראלי מול עזה ולבנון והמשך ההתעצמות האירנית בשטח (בין היתר עם הסכם בין-מעצמתי חדש ורע) תחולל שינוי מוחשי לרעה על ישראל ובתוכה.
הניסיונות לכתוב מחדש את דוקטרינת הלחימה היבשתית (או תורת הבט"ל) שניסח בן-גוריון, הם ניסיונות שגויים ומסוכנים. ממדיה הגאוגרפיים של המדינה לא השתנו והיכולת להתישה במלחמת טילים ורקטות מסוגים וטווחים מגוונים ובמספרים גדולים בשילוב עם פשיטות יבשתיות, רק תלך ותגבר. כיום החזית העיקרית היא לבנון. עלינו ליזום מהלכים צבאיים מוקדמים לחיסול האיומים לפחות בחלק מהחזיתות המתהוות סביבנו.
ליוזמה התקפית מספר מטרות שלובות: הפיכת האיומים המרומזים לעובדה מוחשית. פריצת ההסגר ובלימת התוכנית היבשתית של אירן בסהר הצפוני. המחשת המדיניות הישראלית לגבי איום על אוכלוסייתה האזרחית. תרומה להתנעת המשך התהליכים להשלמת הסכמי אברהם, הכללת ירדן בשותפות האזורית וסתימת הגולל על הסכמי אוסלו.
