לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה - גוף שמאלני מוכר וידוע, שיושב בירושלים - ירד האמון הציבורי בצה"ל בכעשרה אחוזים בשנת 2020, למרות שנותר המוסד האמין ביותר על הישראלים. המכון מציין בדוח המחקר, שבכל הקשור ליכולתו המבצעית של צבאנו, האמון בו לא נפגע, אלא רק בתחומים האחרים. בעיקר, צוינו ההחלטה להגדיל את גמלאות הקצונה בקבע לדורותיה, שיעלו עוד הרבה מיליארדי שקלים למשלם המיסים; את אי-העלאת שכר חיילי החובה; וטענות מוצדקות על איכות המזון במטבחי הצבא, שהופרטו, ועל הסעות החיילים. חמורה מזה הנה העובדה, כי רמת האמון בצבא יורדת בהתמדה, ותתבטא בדוח שיגיש בקרוב המכון הישראלי לדמוקרטיה לגבי שנת 2021, למרות כל מיני הִמהוּמים של הצבא.
הממצאים הפתיעו אותי, כמו בשנים קודמות. לדעתי, האמון הציבורי בצה"ל צריך להיות נמוך יותר - בעיקר, לאור ביצועיו המבצעיים הבינוניים ומטה, בלשון המעטה, בששת העשורים האחרונים. בראש ובראשונה, צבאנו נתפס בציבור ככושל בתחום ניהול משאבי האנוש ובניהולו הלוגיסטי. יותר מדי אירועים קשים בתחומים הללו הצטברו בשנים האחרונות, ומלמדים על אי-ניהול תקין של הצבא, של החיילים, של הנגדים ושל הקצונה.
אפילו אם נתעלם (שלא בצדק) מהביקורת הבוטה של אלוף (מיל׳) יצחק בריק, מדאיגים מאוד התעלמות צבאנו מממצאיו ומטענותיו, וביטולם מכל וכל באמירות דמגוגיות. זה מזכיר את זחיחות הדעת של מטכ"לנו ערב מלחמת יום הכיפורים. החופש, שמרשה לעצמו הצבא (באישור שר הביטחון, שנהנה מפנסיה שמנה, כקצין במיל׳ - סוגיה מעניינת של ניגוד אינטרסים) להוציא עוד מיליארדי שקלים, כדי להיטיב עם פורשיו, מדאיג מאוד. העובדה ש"שכר" חיילי החובה מגוחך כששכר הפורשים לגמלאות דשן ביותר (גם לעומת עובדי מדינה אחרים ועובדים במערכת הביטחון), מלמדת על ניתוק מוחלט של הצמרת הצבאית מהלכי-הרוח בציבור.
הלכי-הרוח של הציבור הישראלי צריכים להדאיג את צבאנו, כיוון שמהציבור הזה הוא מגייס את חיילי החובה ואת אנשי המילואים; ואם הציבור אינו מאמין לצבא - ניצב הצבא בפני שוקת שבורה. כלומר, המדינה עומדת בפני איום קיומי. צבאנו עושה ככל יכולתו כדי לשכנע את הציבור, שתרבות השקר פשתה בו, והזלזול במשרתים בו והפגיעה בהם הנם יסודות מוצקים בתרבותו. באחרונה התלוננו נשות צבא קבע על האווירה סביבן, הכוללת הטרדה מינית ויחס מחפיר. באמריקנית זה נקרא, "אקלים פיקודי רעיל", וזו סיבה מספקת להדחת מפקדים בכל הזרועות הלוחמות של ארצות-הברית.
שכול וכישלון מאז היום השביעי של מלחמת ששת הימים כושל צבאנו בשדות הקרב. למרות גרסאות מופרכות, שמייצרים עבורו היסטוריונים, הוא הובס במלחמת ההתשה. שיא החרפה היה, כנראה, במבצע הכושל "תופת" בכראמה שבעבר-הירדן. "תופת" היה, סמלית, במלאת תשעה חודשים למלחמת ששת הימים. בעקבותיו הודח, בפעם הראשונה בתולדות צה"ל, וגם האחרונה, אלוף פיקוד המרכז, שפיקד באי-כישרון בוטה על הפעלת אוגדה למעשה. הכישלון הנורא הוסתר, כדרכו של צבאנו, משך עשורים, ולקחיו לא נלמדו.
הקומנדו המצרי שלט משני צדי תעלת סואץ. בר-לב, שהוקם באי-שכל מדהים, היה מלכודת מוות למי ששירתו בו. הדיוויזיה הרוסית להגנה אווירית הצליחה לכופף את כנפי מטוסי חיל-האוויר, שלא הייתה לו תשובה הולמת לטילים נ"מ, שהפעילה בשירות המצרים, וחסמו את שמי התעלה בפני מטוסי קרב ישראלים. הגדה המערבית של התעלה ורמת הגולן הוכרזו כאמ"ט - בסלנג הצבאי, אזור מוכה טילים, וכדי להסביר זאת היטב לישראל, הפילו המצרים באמצע ספטמבר 1971 מטוס סטרטוקרויזר ללוחמה אלקטרונית, שטס בצפון התעלה, כעשרים ושניים ק"מ מקו המים. מוכה בשאננות ובזלזול באויב למרות תבוסתו במלחמת ההתשה, לא הבין צבאנו, כמובן, את הרמז השקוף.
כעבור כשנתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים. למרות מאמצים הירואיים של מערכת התעמולה הצבאית, שמסתירה זאת עד היום, הובס צבאנו בשתי חזיותיה, או לכל היותר, לא ניצח בה. את הקרבת החיילים והקצונה הזוטרה ואת גבורתם בזבזה הקצונה הבכירה בטירוף מערכות מדהים ובמלחמת גנרלים מבישה, שנמשכת עד היום בהיסטוריוגרפיה של המלחמה. עיינו בקרב על מתחם "מיסורי" בסיני, בקרב על העיר סואץ, בשני קרבות "גולני" בחרמון, בפריצה לסוריה בחאן ארינבה שבגולן ובעוד אירועי שכול וכישלון, שרווחו מאוד במלחמה זו, כמו באחרות.
מאז 1973 ממשיך צה"ל לא לספק את הסחורה מול אויבינו - המחבלים. הוא כשל במערכת שלום הגליל ובכל המערכות בלבנון נגד ארגון אמל ונגד חיזבאללה, לפני בריחת האמוק שלו מדרום לבנון ואחריה; והוא כשל בכל מערכותיו נגד חמאס בעזה, לפני בריחתו המבישה מגוש-קטיף ואחריה.
אי-הפקת לקחים מאז ימי ה"הגנה" והפלמ"ח, נמנע צבאנו מלהפיק לקחים מפעילותו, ממבצעיו וממלחמותיו, כדי לא להעמיד מפקדים באור שלילי. זה היה חשוב ב"הגנה" ובפלמ"ח, שהיו מיליציות פוליטיות, ופגיעה במפקד פגעה במפלגה, שהוא היה שליחהּ. המסורת, שנוצקה עוד לפני מלחמת הקוממיות, מלווה את צבאנו עד היום, למרות דמגוגיה על היותו ממלכתי.
כך, לא פיתחו את השריון בצה"ל עד מלחמת סיני, למרות לקחי מלחמת העולם השנייה. כך, המשיכו בפעולות תגמול, שכבר בשנות החמישים הוכחו כבלתי יעילות. בנו את קו בר-לב מבלי ללמוד לקחים של צה"ל ושל צבאות זרים בהקמת קווי הגנה; ואכן, הבלוף קרס במבחניו. בקו ההגנה בדרום לבנון הושקעו מיליונים רבים של שקלים מבלי שלמדו את לקחי קו בר-לב הכושל. באותה הרוח לא פיתחו את חיל התותחנים, למרות מה שחוו חיילי צה"ל במלחמת ההתשה, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים.
כך, החליט ראש אגף המודיעין בשנת 1974 לא לחקור את מחדלי המודיעין במלחמת יום הכיפורים ולקראתה (אולי ממלחמת ההתשה והלאה), והרמטכ"ל דאז, שלכאורה, לא היה בארץ במלחמה, החליט להפסיק את ההתארגנות לחקר המלחמה, כדי להפיק ממנה לקחים, בתואנה, שהוא יודע היטב מה לקחי המלחמה. והמסורת נמשכת עד היום. עיינו, למשל, בפרשת נפילת סמ"ר בראל חדריה-שמואלי, לוחם מג"ב, בתקרית בגדר עזה.
פרשת סמ"ר בראל חדריה-שמואלי הייתה גם עימות מדאיג ביותר בין הצבא לבין הציבור בעניין כואב, שהנו מורסה רותחת: הוראות הפתיחה באש. קשה להתעלם מהביקורת הציבורית הרחבה, שגרמה, לכאורה, לשינוי ההוראות.
עינויים והתעללויות פרק מכוער ביותר ביחסים בין צה"ל לבין חייליו היה הטיפול האלים והפוגעני בפדויי השבי, שעונו בתואנות מגוחכות ב"סטאלאג [בגרמנית - מחנה שבויים] זיכרון" - כך כינו פדויי השבי את בית-ההבראה "מבטחים" בזיכרון-יעקב, שבמתחמו התעללו בהם אנשי רפואה וקציני ביטחון שדה (וגם בבית-ההבראה של קופת-חולים בביתן-אהרן). לחרפת צבאנו, שלא טרח להתנצל על כך עד היום, אמרו חלק מפדויי השבי, כי בזיכרון-יעקב עונו כפי שעונו על-ידי שוביהם הסוריים והמצריים. עשרות שנים סובלים פדויי השבי מפוסט טראומה, אך הצבא ומשרד הביטחון גררו רגליים בהכרה בהם כפגועים וכנכי צה"ל.
אותו הסיפור יש לצוללים בנחל קישון. לא מזמן הצית את עצמו נכה צה"ל, שטורטר ללא-רחם על-ידי המערכת. יודע היטב, שההכרה בנכי צה"ל היא עניינו של אגף השיקום במשרד הביטחון, שהפליא כל תולדותיו בתפקודו הזדוני. אך כל זה נעשה מבלי שצה"ל, שאחראי לפגיעה בחייליו, נקף אצבע למען פדויי השבי ולמען הצוללים בקישון.
קבילות חיילות וקצינות הטרדות מיניות הנן, כנראה, פועל יוצא של נוכחות צעירים משני המינים בצבא, והיא תופעה אוניברסלית. הכל, כנראה, תלוי בנחישות התגובה על המקרים ובמניעתם. חוץ משינון קולני של ססמאות פמיניסטיות כמו תוכיים, לא עשה צבאנו דבר להדביר את התופעה.
ועוד בעניין הססמאות הפמיניסטיות - לא ברור מדוע מתעקש צבאנו לשלב לוחמות במערכים הקרביים ביבשה - עניין טעון ביותר, שתועלתו המבצעית מפוקפקת מלכתחילה, כפי שקבעו מחקרים של חיל הרפואה. נשאלת שאלה כבדה - למה מפעיל צבאנו גדודים מעורבים בגבולות עם מצריים ועם ירדן כאשר משמר הגבול יודע לעשות זאת טוב ממנו? דרך אגב, שילוב לוחמות במג"ב נמשך הרבה שנים, ומצליח מאוד. כארבעים אחוזים מסגל מג"ב הנן נשים; והצלחתו נעשית בלא תרועות חצוצרות ורמקולים, שצורחים לכל עבר ססמאות פמיניסטיות. עיינו בכישלון שני ניסיונות להכשיר טנקיסטיות בצה"ל, שלא מנעו ניסיון שלישי מפוקפק לחלוטין.
מפקדים ראויים?! הירידה המתמדת באמון הציבור בצבאנו מצביעה מפורשות, כי הציבור מפקפק בצדקת האמרה המפורסמת של דוד בן-גוריון, "תדע כל אם עברייה כי חיי בניה ניתנו בידי מפקדים ראויים".
מינוי רב-אלוף אביב כוכבי הבטיח שינוי מהותי בהתדרדרות הרב-תחומית של צבאנו. יכול להיות, שכוכבי משפיע על הצבא ועל עתידו בפעילות סמויה מן העין, שתניב תוצאות במלחמותינו הבאות. כוכבי השלים כבר את מרבית כהונתו, ואין כל סימן, שדברים מהותיים השתנו. אדרבה. בעניינים מינהלתיים - משאבי אנוש ולוגיסטיקה - נראה, כי אין חדש תחת השמש, ובעניין מינויים חטא כוכבי לא פחות מקודמיו, וקידם מקורבים. המינוי האחרון, שעלה לכותרות של אור בן-יהודה למפקדת הגדוד המעורב "קרקל" מבלי שצברה די ניסיון, אלא רק מפני שיש לה רחם, מאפיין זאת.
העובדה, שרבים מאוד מהקצינים הבכירים במילואים ובדימוס מזוהים לחלוטין עם מחנה השמאל בישראל, מערערת את הססמה, שהצבא ממלכתי. מעורבות נמרצת של הלשעברים בפעילות פוליטית מוסיפה עוד עוצמה לשמיטת הענף שצה"ל יושב עליו - אמון הציבור. ויש התוהים האם פעילותם הפוליטית החלה רק עם שחרורם משירות קבע. עיינו בערך אלוף (מיל') יאיר גולן.
יתר על כן, יש רגליים לסברה, כי בשני העשורים האחרונים אף ניהלו בכירי הצבא מדיניות לעומתית מול ראש ממשלה נבחר.
כתובות על הקיר על המטכ"ל, על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון לקבל את הדוחות על ירידת האמון הציבורי בצה"ל ככרטיסים צהובים זוהרים - התרעות חמורות, הכתובות על הקיר - ולא להגיב עליהם רק במתקפת יחסי ציבור פעילים, כהרגלם, אלא לעשות דברים אמיתיים, שיראו לציבור, שמשהו זז בצבא, והוא משתפר. וָלא - צפויה לנו מכה אנושה ביותר בימי שגרה (ירידה נוספת במוטיווציה של הנוער להתגייס לשירות חובה) וביום פקודה (היענות נמוכה של המילואים להתגייס למלחמה).
כדי שהצבא לא יעמוד בפני שוקת שבורה, ובעצם המדינה, שסומכת עליו, עליו להוכיח, שהוא מתקן באמת ליקויים, ואינו רק מטליא לצורך קוסמטיקה.