ב-10 בפברואר 1983 נרצח אמיל גרינצוויג. אירוע הרצח של אמיל גרינצוויג היה רגע, בו חשתי שארצי ממש הולכת ממני. כשאנחנו מתקרבים ל-10 בפברואר, אני חוזר אל הפגנת תנועת "שלום עכשיו" בירושלים שאירעה לפני 39 שנים. בהפגנה השתתפו למעלה מאלפיים מפגינים בדרישה למלא את מסקנות ועדת כהן, אשר חקרה את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בימי מבצע שלום הגליל.
לאורך כל הדרך נתקלו המפגינים באלימות מילולית מלווה בגילויי אלימות פיזית של דחיפות וידיית אבנים, כשלמרבה הצער, השוטרים התנהגו כצופים. האירועים בהפגנה זו נטעו בי את התחושה, שבארץ האהובה עלי מתעצמים גילויים המרחיקים את ארצי ממני.
"ארצי הלכה ממני" - צירוף של שלוש מלים, שקרמו עור וגידים של משפט מצמרר. את המשפט הזה לא שמעתי מנער מתוסכל מוכה בשנאה עצמית בכיכר העיר. את המשפט הצועק חצב בכאב רב משה שרת, מי שהיה שר החוץ הראשון של מדינת ישראל הצעירה וראש ממשלתה השני.
ב"יומן אישי", כרך ז, עמ' 1910, כתב את שלש המלים הכואבות משה שרת, מי שעשה רבות בתפקידים מדיניים למען הארץ הזו. המלים המייסרות "ארצי הלכה ממני" נכתבו על ידו כתגובה לאופוריה הישראלית, שהרקיעה שחקים בעקבות ההכרזה המשיחית של דוד בן-גוריון על הקמת "ממלכת ישראל השלישית" במסדר צבאי בתום כיבוש סיני באוקטובר 1956. ממלכת ישראל השלישית פֵּרְקָה עצמה לדעת בנסיגה מבוהלת של השטח הכבוש, נסיגה מששים אלף קמ"ר של כל סיני אחרי מספר חודשים בלחצן של המעצמות הגדולות.
אני חוזר לדברי משה שרת וכותב בכאב ארצי הולכת ממני, כאשר אנחנו מתקרבים ל-10 בפברואר, יום השנה לרצח אמיל גרינצוויג, ונציין שלושים ותשע שנים בלי שוחר השלום, שנרצח בסיומה של הפגנה, שיצאה מכיכר ציון בדרכה למשרד ראש הממשלה. השתתפתי באותה הפגנה, כשהמשטרה עמדה מנגד אל מול אלימות קשה ומזוויעה של מפגיני הימין, שהשתלחו מילולית ולא בחלו גם בפגיעות פיזיות קשות במפגינים.
באתי להפגנה זו עם מספר חברים מקרית שמונה, שצעדנו במאסף של ההפגנה שפילסה בקושי את דרכה. כמה דקות טרם הסיום, כשהמפגינים שרו את "התקווה" והתכוננו להתפזר, נאלצנו לעזוב את המקום, כי מהרנו לתחנה המרכזית כדי לא להפסיד את האוטובוס היחיד, שיצא במוצאי שבת מירושלים לקריית שמונה.
בדרכנו באוטובוס צפונה תפסה אותנו הידיעה המרה, שנרצח מפגין בסיומה של ההפגנה, ממנה נפרדנו רק לפני פרק זמן קצר. הידיעה המרה חבטה בי, התנפלה עלי, כשאני חש את תחושת הכאב של ארץ שהולכת ממני. תחושה של חוסר אונים, כשלעיני שוטרים יכול קהל מתלהם להכות מפגינים בהפגנה, שהסתיימה זה עתה ברצח המפגין אמיל גרינצוויג, אותו לא הכרתי. אני כותב את המשפט "ארצי הולכת ממני", כשלצערי, השנה ביום הזיכרון לרצח אמיל גרינצוויג, מפאת מחלת הקורונה לא נתכנס להתייחד עם זכרו במקום בו נרצח.
אני כותב את המלים הקשות - ארצי הולכת ממני - כתגובה לאווירה משיחית שסוחפת רבים וטובים. על תאוות התפשטות מוכחשת, שהציצה כמרצע מהשק באוקטובר 1956 הגיב משה שרת במילים כואבות על הארץ האהובה שהלכה ממנו. לצערי, לא קהתה תאווה זו, אלא התחזקה ב-1967 והיא מכתיבה את המהלכים המדיניים, לצערי, גם באלו הימים.
בכאב אני מסיים את הרשימה "ארצי הולכת ממני" בציטוט מספרו של יעקב שרת, בנו של משה שרת ונכדו של הבילו"יי יעקב צ'רטוק:
"הציונות שֶׁתַַּו משיחיות היה חרות בה מטבע ברייתה... חרגה חריגה מחוצפת מגבולות הכוח... הייתה הקורבן הגדול שנפל על מזבח מלחמת 1967... ציונית מכוערת התנפחה והתפקעה ומתוך ההתפוצצות יצא הנסיך היפהפה של ישראל הגדולה השלמה. אלא שזו לא הייתה ישראל, זו הייתה ארץ ישראל. לאומנית. כוחנית. משיחית. ("מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה)", יעקב שרת, עמ'.
