במאמרה "תגדירו מדיניות"
1 קוראת פרופ' עקירב לממשלה ולכנסת לפתור את בעייתם של אזרחים להקים משפחה בישראל ("...לתת לזה מענה אחת ולתמיד", כלשונה) ובהמשך שוב כמעשה של קוצר-רוח ואולי גם קוצר ראות, היא נדרשת לשאלה "...אם יש דרך להעניק אזרחות ליותר אנשים ולפסול רק את מי שעלול להיות מוקד סיכון?" דומני שבכך מוחטאת המטרה העיקרית פעמיים. עם כל הכבוד להישגיה של ישראל ב-72 שנות עצמאותה, היא עדיין מדינה בהתהוות, חסרת חוקה, המתנהלת על-פי לקט חוקים וחוקי-יסוד שרמת הקוהרנטיות ביניהם אינה מספקת. דווקא בשנים האחרונות, עם התגברות מעורבותו של בית המשפט בניהול האופרטיבי של המדינה בחסות חוק כבוד האדם וחירותו, החמירה הבעיה מאוד ואצל רבים קיים ספק רב אם חוק כבוד האדם וחירותו אינו טעון תיקון וסיוּג משמעותיים. המשבר החוקתי-משילותי של ארבע השנים האחרונות, מדגים את הדברים על כל צעד ושעל וספק אם דווקא הנושאים בהם דנה הכותבת הם החשובים או הבוערים ביותר לרוב הציבור. לה להלן אציג עמדה אלטרנטיבית לזו שבה נוקטת הכותבת.
ארה"ב - הדמוקרטיה הקלאסית שעליה נתלות באופן כזה או אחר רוב הדמוקרטיות בעולם - היא כבר בת למעלה מ-260 שנה ומצויה במשבר חוקתי וחברתי שהולך ומחמיר מיום ליום. ארה"ב כתבה חוקה ואחר-כך בנתה סביבה מדינה שרבים רואים בה את פאר היצירה הדמוקרטית בימינו. את החוקה המקורית תיקנה לאורך השנים 27 פעמים (עד 2016) באמצעות "תוספות" (Amendments)
2. חוקה זו אינה מיושמת בפועל במלואה עד עצם ימים אלה וארה"ב יודעת לחיות עם עובדה זו גם כשלא תמיד קל הדבר. הקשיים המובחנים בה כיום נובעים רק בחלקם הקטן מאי-יישום מלא של החוקה כשהנושא החוקתי העיקרי שאינו שלם הוא דווקא זה שעליו יצאה בעבר למלחמת אזרחים - האפליה הגזעית, עניין שאינו קיים כלל בישראל. נושאי המחלוקת העיקריים בישראל לעומת זאת הם דת ומדינה ויחסי יהודים וערבים (הסיכסוך הלאומי הישראלי-ערבי).
ארה"ב "בנתה" מדינה סביב חוקתה ומאז היא לומדת ומלמדת את אזרחיה כיצד לחיות בפועל על-פי החזון המתוקנן והמתעדכן של "האבות המייסדים". מיקום ארה"ב ביבשת אמריקה, הרחק מאירופה השתלטנית והדורסנית, איפשר לה חופש החלטה ובחירה כמדינה וכחברה. חופש זה גדל עשרת מונים לאחר שהפכה למעצמה עולמית על-רקע הישגיה במלחמת העולם השנייה. במדינות אחרות דוגמת אוסטרליה, היה מהלך האירועים דומה אך עם תוצאה שונה בגלל הבדלי הנסיבות. במדינות אירופה מאידך נקבעו הדברים ע"י מעצמות היבשת, שכפו רצונן על מדינות אחרות בעיקר בכוח הזרוע.
3 בכל המקרים המוכרים לנו מאז "אביב העמים" (1848), אין מקרה דומה למקרה הישראלי-יהודי, כאשר אין עם המתאפיין בהיסטוריה המזכירה את זו של העם היהודי; בראש וראשונה באשר למשך הגלות בה התקיים ושרד ללא מולדת בפיזור עולמי חסר אח ורע. להיסטוריה של עם השלכות עצומות על אופיו ואורח חייו ואין סיבה שדווקא אנו בישראל נהיה קצרי רוח כלפי עצמנו.
זאת ועוד: אין אף עם בעולם שאצלו ועבורו דת, לאום ומדינה הם שילוש ערכים שמזהה אותו חד-חד ערכית ואינו ניתן להפרדה. אומנם הגבולות המדיניים של ממלכותיו לאורך הדורות לא נותרו קבועים, אולם הליבה - ירושלים הבירה - סביבתה והטריטוריה הקשורה בה כחלק מסוגיית העוצמה הלאומית החיונית להמשך הקיום - נותרו תמיד והינם גם כיום מקשה אחת.
השאלות העומדות בפני מדינת ישראל הצעירה - הגירסה העכשווית של הקיום הלאומי היהודי בארץ-ישראל - הן בחלקן זמניות, בחלקן דחופות ובחלקן מהותיות וארוכות טווח. לפי התהליכים העוֹברים על הדמוקרטיות הוותיקות מאיתנו, אין שום ודאות שעוד בדור זה יראו דברים מקובלים רבים בהן כאנכרוניסטים, וכל קוצר-רוח כלפיהם יתפס בעיקר כקוצר-ראות.
כך למשל, לדעתי, מעניקה ישראל משקל כבד מדי לשאלת הסינכרוניזציה בהגדרתה בין היותה יהודית לדמוקרטית. כמדינה ציונית (כלומר: מדינת הלאום היהודי) ישראל חייבת להעדיף את אופיה היהודי על השוואת משטרה הדמוקרטי לזה של מדינה אחרת כלשהי. משטרים דמוקרטיים אינם זהים ובפועל אין סיבה להעדיף גירסה אחת על אחרת, אלא אם ישנה בה תרומה סגולית למטרותיו של העם היהודי. ארה"ב למשל "בונה" לאומיות סביב חוקתה; העם היהודי מאידך מגיע לחבר העמים כלאום מגובש וככזה בעידן המודרני ובמדינת לאום ריבונית, זקוק הוא למשטר עדכני שעל פיו תנוהל המדינה.
משטר דמוקרטי קלאסי נראה כיסוד חיובי אשר לו מכנה משותף רחב עם התורות המוסריות והחברתיות של היהדות. מדינת-ישראל איננה סניף של מדינה אחרת אלא ישות מקורית ושונה. הלאומיות כיסוד התומך בהמשך הקיום קודמת לאופי המשטר, באשר לאומיות היא קבועה ומשטר הינו "נזיל". אסור לישראל להתבלבל בדיון בסוגיות אלה והעובדה שההחלטה מורכבת וקשה להשיג בה הסכמה רחבה, אינה צריכה להתפרש כחוסר סבלנות או כדחיקה שגויה של הקץ. אין זה סוד שעמים שוויתרו על לאומיותם, נטמעו בעמים אחרים ששמרו על שלהם. עם ישראל לא חזר לארץ ישראל בכדי לוותר על זהותו ולהחליפה ב"נופת צופים" זמנית אחרת. רצוי בהחלט לקדם פתרונות ולהקל על האזרחים, אך יש לשקול ולבחון היטב את הכיוון והשיטה ואסור "לשפוך את התינוק עם המים".
אין פרוש דברים אלה שהעם היהודי כולו יכול או חייב לקיים תרי"ג מצוות. מעולם לא היה כך ולעולם עד אחרית הימים כנראה גם לא יהיה. מובן שאין שום פסול בקיום המצוות והמנהגים ובהכרה מעמיקה של התרבות וערכי המוסר אבל בכל הדברים הנ"ל אין משום דרישה לקיים את מדינת-ישראל כמדינת הלכה; אלא לקיימה כמדינה יהודית!
4 הציונות הבינה זאת ועל כן גזרה שחידוש הישות הלאומית היהודית חייב להיות בארץ-ישראל ההיסטורית. חוקי המדינה המתחדשת כמו-גם הטריטוריה, הסמלים, השפה, עיר הבירה והמורשת התרבותית המאפיינת את הקיבוץ האנושי המשתף כל אלה מרצון, חייבים להיות קשורים זה בזה ובכל המאפיין את העם היהודי.
צודקת, אפוא, עקירב כשהיא דורשת להמשיך ולבסס את הפתרונות הלאומיים והחברתיים-אנושיים בישראל ליהודים ולנוכרים כאחד. אולם, אין היא מדגישה כראוי את הצורך לעשות זאת ברוח התרבות הלאומית היהודית. בנוסף, מתעלמת היא מהעובדה שחיים כאלה מותנים בשימור הזהות הלאומית והריבונות שלנו, ורוח המימוש אינה יכולה להעדיף תרבויות זרות על פני היהדות; רק מי שמקבל התניות אלה וחי בשלום עם העם היהודי יוכל ליהנות מהם באמת.
דמוקרטיה הייתה ונותרה שיטת ממשל. מי שמנסה להעטות עליה תרבות אוניברסלית א-מורפית המרחיקה אותה מהייחוד הלאומי שלנו, גורס בפועל שהוא אינו מתאים למדינת היהודים. את הפירוש המקומי של השיטה הדמוקרטית עלינו לעצב לעצמנו. אין שום סיבה להעתיק מזרים פרושים שאינם מתאימים לנו, כשם שאין ם סיבה שנחזור לחיות בפורמטים היסטוריים אחרים שאינם מתאימים לימים אלה.
ערביי ישראל סבלו, סובלים וימשיכו לסבול כל עוד תימשך העוינות בינם ובין מוסדותיהם למדינת-ישראל. האיום הכמוס בעוינות זו אינו מאפשר חיים סדירים ושלווים. הקשר בין ערבים ישראלים לאלה שבסביבתנו הקרובה אך מחוץ לישראל, המצפים ובחלקם פועלים אקטיבית לשינוי אופיה או לביטולה מכל וכל של המדינה היהודית, אינם מתירים נורמליזציה.
מדברים אלה נובע שישראל אינה יכולה להסדיר את הווית החיים שלה ללא זיקה לסביבתה, אבל בהחלט יכולה להחליט על חוקי המשחק הפנימיים שלה ולהפעילם בתחומי ריבונותה באופן שיבטיחו את קיומה, זהותה ויתר אינטרסיה החיוניים. רק מי שיסתגל לראיית דברים זו ויסכים להשתתף באופן פעיל בעיצובם ובקיומם, תוך שמירת נאמנות לישות המדינית שהוא מבקש להיות חלק ממנה - יוכל לחיות במדינת העם היהודי על יסוד הגדרה אזרחית רחבת זכויות וחובות ובכללן שבועת נאמנות למדינה. אסור להניח לשום גורם לנסות ולהסיטנו מאינטרסי הקיום הלאומי שלנו, באשר הם שמבטיחים את שרידותנו.
"תגדירו מדיניות" היא אמירה שלה סממן של חוסר סבלנות וחוסר סובלנות למורכבות המציאות. אינני מאמין שניתן להציע פתרונות "זבנג וגמרנו" לשאלות יסוד ללא שילובן במסכת תרבותית שלימה וסדורה שאותה יש לקדם ולעגן בסדר חוקתי חדש ועדכני.
דיון מיוחד יש להקצות לסוגיות הגישור בין: הזרמים השונים ביהדות ובין אזרחי ישראל למי שמועמדים להיות אזרחיה (חוק השבות) אך עדיין חיים כאזרחים נאמנים למדינות אחרות; כל אלה במדינה יהודית ריבונית שאיננה מדינת הלכה, המעצבת את דרכה אל נוכח פני העתיד במלל ובמעש ובזיקה הדוקה למציאות הנוכחית.
