לפני שאיבדתי את הרגל אהבתי לרוץ, אני מתגעגע לימי שבת בבוקר, הייתי קם מוקדם, מתעורר לפני הזריחה, נוסע לים, חוף הצוק, באותו רגע מחליט האם פני צפונה או דרומה ואז מתחיל לרוץ, רץ 10 ק"מ, 15 לפעמים גם 20. מאז הקטיעה היכולת הזו נמנעה ממני, מאז הקטיעה אני רק חולם על אותן שבתות בבוקר.
התותבת שמקבלים קטועי גפה ממשרד הבריאות היא להליכה בלבד, האפשרות ליהנות מספורט, הזכות הזו של בני אדם חופשיים, לקטועים זה לא משהו שנכלל בסל הזכויות שלנו בכלל.
נכון, אפשר ללכת לרכוש פרוטזת ריצה לבד, אבל לאדם הפרטי זה יקר בטירוף, בטח בשוק הקטן בישראל, זה לא לרכוש נעלי ריצה, זה הרבה יותר מורכב מכך. אז מה אם מרבית חיי שירתתי בצה"ל, אז מה עם שילמתי ביטוח לאומי כל החיים, ברגע שנהייתי נכה, קטוע רגל, כמות המגבלות שהמדינה הטילה עלי היא מטורפת, ספורט זה אחד מאותם המגבלות, לא רק עבורי, אלא עבור כל קטועי הגפה בישראל. אבל מחר יכול להיות שתהיה היסטוריה, אולי.
