טהרלב מבקש את הרבים שהיו לפניו

המילים נשמעות בכל מקום: "בַּמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו אֲנִי הוֹלֵךְ הָיוּ רַבִּים כְּבָר לְפָנַי הִשְׁאִירוּ שְׁבִיל, הִשְׁאִירוּ עֵץ הִשְׁאִירוּ אֶבֶן לְרַגְלַי וּמָה אֲנִי אַשְׁאִיר אַחֲרַי"? לֶכתו של יורם טהרלב הֶעציבה רבים שאהבו את שיריו. עוד טרם הובא למנוחות, התבקש חשבון הנפש "מה הִשאיר אחריו יורם טהרלב? האהבה הרבָּה אליו ואל יצירתו סחפה רבים שהזדהו עם העֶמדה האַרס-פּואטית שלו: שאיפתו ללכת בכתיבתו בעקבות הרבים שהיו לפניו, לחפש את השבילים שהותירו ואת העֵצים. להיאחז באֶבן שהותירו לרגליו, לחפש נקודת אחיזה בעבר, ומשם להנְבִּיע את המעיין האישי שלו. זו אַרס-פּואטיקה של יהודי ישראלי, שאינו ניתק מזהותו ואינו מוחק את אילן היוחסין היהודי שלו. מורשתו השירית כה גדולה ועניפה, שרבים התבטאו, לאחר מותו, ששיריו הם פסקול של הזמר הישראלי, של הזהות הישראלית.

בין יהדות לישראליות

זה לא מקרי, שבקיטוב התרבותי שבו אנו חיים, יש מתח וגם עימות לא פעם בין היהדות לבין הישראליות, בעיקר בקֶרב ציבור שמתנכֵּר ליהדותו, ומתחיל את זהותו מן ה'עכשיו', מכּאן, מן הישראליות. רוגל אלפר, במסווה של ביקורת טלוויזיה, כתב את מאמרו: "לא פס הקול שלי" (הארץ 7.1.2022). הוא ירה יריית פתיחה בּפּולמוס שלו עם יצירתו של יורם טהרלב. בעקבות התגובה הנסערת של המוסיקאי חנן יובל, שקָבל על מאמר השִׂנאה של רוגל אלפר, הגיב העיתונאי וזיהה את הטקסטים של יורם טהרלב עם המתנחלים: "כרגיל, אנשי הבְּסדר מסתתרים מאחורי נסיבות טכניות שקשורות לקודים חברתיים שהם המציאו. למשל, זה לא הזמן. כי מושא הוויכוח כרגע מת. זה כן הזמן להלל את האידיאולוגיה שהפיץ טהרלב בשיריו, אך לא הזמן להתנצח עמה. כמה לא מפתיע. ובעיקר הם לא רוצים שמישהו יפריע להם להמשיך להדחיק את האידיאולוגיה המשותפת להם ולמתנחלים, ולהתפַּלש בנוסטלגיה הכּוזבת שלהם לאיזו ארץ ישראל אידילית שלא היְתה קיימת מעולם אלא ברֹאשם. הם לא מוכנים שמישהו יעז ויפריע להם להרגיש שהם בסדר". יורם טהרלב אכן ממשיך נאמן של המורשת היהודית כמורשת כתובה במשך דורות רבים. האם זה הופך מורשת זו לנחלת המתנחלים בלבד? מדינת ישראל קמה בזכות מורשת יהודית של דורות, והישְׂראליות אינה מתחילה את הזהות שלה מֵעצמה. אנו לא טִיל שנשלח לחלל, ואינו חוזר לִבסיס האֵם שלו. בסיס האֵם שלנו היא זהותנו היהודית. כתבתי מכתב תגובה להארץ למאמרו של אלפר והוא לא פורסם. בפרק פתיחה של מאמרי כאן, רצוני להביא את הדברים שלא פורסמו בהארץ:

פולמוס עם רוגל אלפר בעניין יורם טהרלב

רוגל אלפר לא נרגע ממסע ההכפשה כלפי טהרלב, מיד לאחר מותו, ובעקבות תגובת חנן יובל-הוא מחריף את הפולמוס: "הם לא רוצים שמישהו יפריע להם להמשיך להדחיק את האידיאולוגיה המשותפת להם ולמתנחלים". הבה נאמר גלויות: רוגל אלפר מייצג ב'הארץ' קו ברור של ניתוק מן הרֶצף היהודי, ולא פעם בהתרסותיו, הוא ניתק גם מן הרֶצף הציוני. המושג "מתנחלים" משמֵש עבורו מטלית אדומה לעורר שׂנאה אל הרֶצף היהודי בכללותו (הוא לא קרא את ספר "יהושע"). ארמזים מתוך השיר "על כַּפיו יביא" מלמדים על מקדש ועל אליהו הנביא, ממש מושׂגים נתעבים בעיניו של אלפר מתוך הרֶצף היהודי. מי שמשתמש בהם שייך בעיניו לתרבות של "המתנחלים"... יש קו חותך ברור בינינו לבין אלפר: המדינה הזאת קמה בעינינו כ'מדינה יהודית': העם שב למולדתו לאחר 1878 שנים של גלוּת, כדי לשמור על הרצף היהודי. היהדות עבורנו היא לא רק אילן יוחסין ביולוגי, היא גם אילן יוחסין תרבותי (וטקסטואלי!). אנו חיים כאן כדי להקים עבור עמנו "מדינה יהודית" ולא "מדינת כל אזרחיהָ". כל המתנגדים לךָ, אלפר, אינם "קונפורמיסטים מורעלים" (כלשונך), אלא יהודים שמבינים מהי האג'נדה שאתה משרטט במסווה של ביקורת טלוויזיה. והשנאה שלך לא תנצחַ! יורם טהרלב ייזכר עבור כולנו כיוצר עברי שהיה נאמן לשָׂפה העברית ולטקסטים היהודיים לאורך כל הדורות. אנו דבקים בתרבות שלנו כדי לשמור על זֶהותנו.

התפיסה היצירתית של טהרלב

" אָבְדָה הַדֶּרֶךְ אֶל הַכְּפָר הַדֶּרֶךְ בָּהּ רָצִיתִי לָשׁוּב בַּחֲזָרָה" לאחר שהתפלמסתי עם אלפר, אני מביא כאן שורות אלה של יורם טהרלב המבטאות את המִשאלה לחזור אל הדרך שאָבדה, הרצון "לשוב בחזרה", להמשיך את השרשרת הקודמת של היצירה היהודית, של זהותו. תיבת התהודה שלו הייתה תמיד תיבת התהודה היהודית, כל הטקסטים היהודים שקדמו לו. הוא היה נאמן ביצירתו לַמקום ולַזמן. שירים רבים שלו הם שירֵי מקום, והנופים שלו היו הנופים החקלאיים של ילדותו. הוא נתן ביטוי לקיבוץ שלו גם בשירים (poems), שלא היו שירי זֶמר ( songs), בספר "משק יגור, טיוטה" (1975). שירי הזמר ביטאו את הנופים החקלאיים: "בשביל אל הבריכות", "בפרדס ליד השוקת", "בדרך אל הכפר", "ההר הירוק תמיד" ועוד. למרות היותו מחובר כל כך לנופי המקום, הוא צמח בכתיבתו מן הזמן היהודי. כאשר נשאל בראיון עם אסף נבו במאי 2021, ב'ישראל היום' מי המודל שלו בכתיבה, ענה תשובה מפתיעה: "המודל שלי אלה משוררי תור הזהב בספרד כמו ר' יהודה הלוי ור' אברהם אבן עזרא". זה בדיוק המודל המקומֵם אדם כמו רוגל אלפר, שניתק משורשיו היהודיים, ומתחיל את זהותו מנקודת האפס של ה'עכשיו'. נבהיר: זהות מורכבת ושלימה היא זהות המחַבּרת את הזמן והמקום. מי שמוחק אחרים, ימחקו גם אותו. מי שמחובר אל העבר, הוא חלק מן השרשרת היהודית. אין זה מקרה, שיוצר כמו טהרלב, למרות היותו יהודי חילוני, כתב פירוש לפרשת השבוע ("שמחת תורה", 2014) וגם פירוש לפרקי אבות ("על ברכי אבות", 2016). בעיניו, התרבות היהודית אינה מונופול של המתנחלים או של "הדוֹסים", אלא נחלתו שלו כישראלי, שהוא בן לעם היהודי. בראיון לאסף נבו, הוא אמר: "אני אוטודידקט. במהלך השנים קראתי המון ספרים מארון הספרים היהודי, בעיקר ספרות המוסר והחכמה. שְמע, זו הספרוּת העתיקה שלנו, אין לנו אחרת". המחויבות הזאת של טהרלב לאילן היוחסין הכתוב של העם, היא מחויבות מרַגשת.

קשרי ידידות עם יורם טהרלב

במהלך הפעילות הספרותית שלי נוצרו קשרי ידידות עם יורם טהרלב. הרצל (חקק) אחי ואני שימשנו יושבי ראש של אגודת הסופרים העברים במשך 12 שנים ברציפות (2015-2003), ונוצרה חברוּת בינינו לבינו. שמחנו שכּיבֵּד אותנו והופיע באירועי ספרות שיוּחדו ליצירתנו. כך היה בספטמבר 2014: התקיים אז אירוע מחווה ליצירה השירית שלנו ב'בית אריאלה' בהנחיית מאיר עוזיאל, ושמחנו שיורם היה שותף לאירוע זה (ראו צילום: הרצל ובלפור חקק עם יורם טהרלב). כשקיימנו מפגשים משותפים עם הדרוזים בדאלית אל כרמל בין יהודים ודרוזים, יורם טהרלב הצטרף. הייתה בו ענווה ואהבת אדם. קשר מיוחד נוצר, בתקופת כהונתי כיושב-ראש, כאשר בספטמבר 2009 יזמתי את 'מיזם הזמר העברי' יחד עם המפיק אמנון ברנזון (המפיק המיתולוגי של 'הכל עובר חביבי' ו'הלוך הלכה החבריא'). המיזם הופעל בצורה ניסויית בשני בתי ספר "תלמה ילין" ו"הכפר הירוק", ולצדו של אמנון כמפיק, פעלה ועדה מלווה את המיזם, בראשות אהרן ידלין, בעבר שר החינוך. מדי פעם כינסנו ועדה מייעצת של אמנים לסייע בהפעלת המיזם, והכינוס היה ב'בית הסופר' או ב'בית הקיבוץ הארצי' (השומר הצעיר) בתל אביב. יורם טהרלב הוזמן לא אחת והגיע, וגם הכין הצעות להמשך המיזם. הרעיון היה שהתלמידים יעברו תהליך של היכּרות עם הזֶמר העברי הארצישראלי, ושִׂיאו של התהליך יהיה כתיבת מחזה בסוף שנת הלימודים שבו יציגו את הזֶמר העברי. יש תיעוד לכך ביוטיוב (ראו למשל: "תרבותנו היא מולדתנו", זה היה שֵם המיזם). [הנה, למשל, סרטון יוטיוב שבו הצגתי אני את המיזם בפתח הסרטון] אלה היו משפטי הפתיחה שלי: "אני חש כמו רבים אחרים שהגענו עד משבּר. בשנה האחרונה התחלנו להוביל יוזמה בעלת משמעות להצלת התרבות העברית. נפגשנו עם מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני שגילה נכונות לתת חסות לחזון הזה, ואין לך דבר מרגש יותר מחזון שהגיעה שעתו. הרעיון הוא שמדי שנה יימסר מֵיצג כתוב למערכת החינוך, וכל בית ספר יציג את המיצג בפני תלמידיו וגם בפני הקהילה . המיזם שלנו נקרא: 'התלמידים מציגים את הסיפור המופלא של העם ומולדתו'. המיצג הראשון יהיה העשור הראשון למדינה: 'האמיני יום יבוא'. אגודת הסופרים העברים מתכוונת להוביל את המיזם הזה כדי לחולל שינוי ערכים, כדי לחולל שינוי בקרב הנוער. ההצגה בסוף השנה בכל בית ספר תהיה שיאו של תהליך חינוכי חשוב". יְקָרה בעיניי שותפותו של יורם טהרלב במיזם זה, והכָּרתו בחשיבות של חזון זה.

יורם טהרלב חתן האור

בשנת 2008 נבחר יורם טהרלב ל"חתן האור" של המועצה הציונית: היוזמת והמנחה הייתה הסופרת שמחה סיאני (שגם ליוותה את המיזם בכך שהקלידה לאמנון ברנזון את המכתבים והפְּניות למוסדות). הנה קטע מן המקאמה שכתבנו הרצל ואני, בטקס שנערך ב'אולם ויצמן' בסוכנות היהודית בירושלים: "מִמרחק של שנים, זורַחת שירתו ומבהיקה / שירת זמן ומקום וארץ אהובה ומתוקה/ שיריו מאירים היסטוריה ויופי של זמנים ודורוֹת/ זֶהות של עם בן אלפיים נחשפת בשירתו באור יקרוֹת/ יורם כתב כמאה ספרים, ותמצית יצירתו היא המהוּת/ כתיבה אוהבת על עַם ועל ארץ, שירה שהיא תעודת זהוּת. כשהוא כותב שיר אהבה אין הוא שוכח את האדמה,/ וכל מִלה שנכתבת היא גם בת אנוֹש וגם ארץ מקסימה/ וכך כתב בעט של משורר לירי, של אמָן: "אֲנִי פּוֹסַעַת חֶרֶשׁ בִּשְׁבִילֶיךָ, אֲנִי נוֹגַעַת בְּעִשְׂבֵי הַזְּמַן אֲנִי לוֹמֶדֶת אֶת כָּל מִשְׁעוֹלֶיךָ חוֹנָה לְיַד כָּל מַעְיָן". יורם, כך נזכור אותו, פָּסע חרש בשבילֵינו, וגם בשבילֵנו. הוא נגע בעשְׂבי הזמן של מורשת העָבר ושאב אֶל כֵּליו מן המשעולים ומן המעיינות. נזכור באהבה את קִרבתו אל המורשת היהודית, הוא חֵלק מִמנה עכשיו. יהי זכרו ברוךְ.