כשהזיעה הקרה החלה לזלוג על כותונת הלילה שלה והרטיבה את הסדין, היא התעוררה בבעתה. מצחה היה רטוב וקר, צווארה לח ופיה היה יבש מצמא. עיניה התרגלו אט אט לאפלולית חדר השינה. מי זה האיש הזר שלצידה? היא נמלאה פחד, התיישבה במיטה, מנסה להסדיר את סחרור רגשותיה. עוד דקה חלפה עד שהקיצה לגמרי מחלום הסיוטים. הוא תמיד חוזר אליה, פורץ את המחסומים ומבקיע מבעד לשכבות החול שהערימה על הזיכרונות.
היא שוב בשדה, כמעט ערום ועריה. רק כותונת בלויה על גופה והיא לבד בעולם. איפה היא בכלל? ואיך הגיעה לשדה הנטוש הזה? אין כאן פרחים? רק קוצים ודרדרים? רגע. מוכרח להיות לזה איזה הסבר. יש לה משפחה? היא הייתה פעם במקום אחר ואיבדה את דרכה? פחד מוות אופף אותה. פחד הבדידות, התלישות, חוסר האונים. היא לא שייכת לשום מקום ולאף אחד. סיוט. בשלב הזה היא מתעוררת בהיסטריה. צובטת את עצמה ומנגבת את הזעה הקרה ממצחה.
זה קורה לה באורח לא צפוי, מגיע משום מקום ונוחת עליה, החלום המטלטל הזה. אחר כך היא קמה באיטיות, מגששת אחר נעלי הבית הישנות, מדדה אל השירותים ושם שוטפת את פניה ומביטה אל המראה. העיניים עדיין מבוהלות, השיער סתור והפה צמא למים. היא עושה דרכה אל המטבח החשוך, פותחת את הברז וממלאת לעצמה כוס מים. אחר כך עומדת מול החלון ושותה באיטיות. מביטה אל מכונית בודדת שחולפת בכביש הריק ומציצה אל שעון הקיר. השעה 2.30 בלילה. שוב חלום הביעותים העיר אותה.
שלושים שנה חלפו מאז נשמעו על דלת ביתה לפנות בוקר דפיקות רמות... היא קמה בבהלה מהמיטה, ובמהירות לחצה על רגלו של אלברט בעלה שישן שינה עמוקה.
'תקום כבר, אתה לא שומע את הדפיקות'?
הוא הסתובב בחוסר חשק, פתח עין תורנית ופלט.
'מה? בשעה כזאת? אלוהים ישמור עלינו'.
בחופזה היא שמה על עצמה את החלוק הישן ורצה אל הדלת. בפתח עמדו שלושה קצינים צעירים במדים מצוחצחים, מדי הצבא האיטלקי. אפלולית הבוקר עוד לא התפזרה והיא הביטה בהם משותקת.
'כן... מה אתם מחפשים? אתם צריכים משהו'?
'את גברת לוי, אשתו של אלברט לוי'?
'כן...'. היא ענתה בגמגום, צובטת את עצמה האם היא בחלום או במציאות, ומתפללת בלבה שלא תתעלף שם מול עיניהם.
הקצין האמצעי, שהיה נמוך מחבריו ונראה לה קצת נבוך, הוציא נייר מכיסו. בראש הנייר התנוסס הסמל של המשטר האיטלקי המרכזי ברודוס.
'גבירתי. אנחנו מוסרים לכם פקודת גירוש מהשלטון המרכזי. אתם יהודים והגעתם לרודוס מאיזמיר בשנת 1927. את מאשרת את דבריי'?
'כן...'היא גמגמה בחרדה.
'תוך חודש עליכם לעזוב את האי. הנה לך עט, תחתמי כאן שקיבלת את הצו'.
בידיים רועדות ובסערת רגשות, כשהיא מתקשה לעכל את רוע הגזרה, חתמה על הנייר שהרס במחי יד את חייה.
הם הפכו תוך חודש לפליטים. עקרו את השורשים שנטעו במאמץ כה רב באי היפה שהיה להם לבית, ארזו את חייהם בשלוש מזוודות, ויצאו עם הילדים לדרך לא נודעת.
במטוס קטן של חברת אליטליה הם הגיעו לחיפה בחודש מאי 1939, ומשם לתל אביב. בחוכמתה ובתושייתה הצליחה להחביא מטבעות זהב בתוך אגוזי מלך שאת תוכנם רוקנה והדביקה מחדש בזהירות. המטבעות הללו הצילו אותם. הם החלו חיים חדשים בפלשתינא, בעוד בני משפחתם ה'פריבילגים', אשר הורשו להישאר ברודוס, לאושוויץ הגיעו.
האסון של חייהם הפך לנס גדול. אך מאז, החלום המפחיד לא עוזב אותה. תמונת אותו בוקר אפלולי ברודוס צפה ועולה בזיכרונה בעת שהיא אוחזת ברעד בכוס המים ומביטה מחלון ביתה אל הרחוב התל אביבי המואר, מנסה לגרש את שרידי החלום הרע.
עוד מעט תכין לעצמה כוס תה, תשתה אותו באיטיות בסלון ואז תחזור למיטה, תנסה להירדם ולהזכיר לעצמה שעץ חייה לא ייעקר שוב. היא ומשפחתה הגיעו לחוף מבטחים.
