ני מודה באיחור לידידי, הרופא ד"ר עוזי רביב ז"ל, שהסב את תשומת לבי לחלופה לביטוי הנלוז "קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה" בביטוי יפה ומרגש "קוֹל בְּאִשָּׁה עָרֵב", שגם אותו ניתן למצוא בתלמוד. כן, חילוקי דעות ניתן למצוא גם בין האמוראים בספרות התלמודית.
בתלמוד במסכת סוטה ניתן ביטוי מצער לגישה, שקולה של אישה נושא במהותו תכונות מיניות. אך במסכת סוטה נמצא גם גישה, המבהירה הבחנה משמעותית בין קול של אישה בדיבור וקולה בשירה.
אני משוכנע, שרבבת הלוחמים הקרביים משבטי זבולון ונפתלי עליהם אנחנו קוראים בספר שופטים, האזינו ברוב קשב ובאהדה רבה לשירה של דבורה (שופטים פרק ה'), הנשואה לגבר בשם לפידות ולמי שעמד לצידה ברק בן אבינועם. אני משוכנע, שאלפי הלוחמים לא התייחסו לקולה של דבורה הנביאה והמשוררת כאל קול של ערווה ומיניות, אלא התייחסו לקול, החובק בחובו מטעני קדושה.
אותו יחס גילו גם המוני בית ישראל במסע המפרך של יציאה מעבדות מצרים לחיי חרות בישראל, הם האזינו בחרדת קודש לקולה של מרים הנביאה, ששרה את שירתה - שירת מרים. אין בקול שירתה של מרים ערווה ומיניות, אלא קול הנושא עמו נדבכי קיומיות לאומית, נדבכים שעוד מעט יתפרסו על מרחביה של ארץ ישראל.
לא היה לוחם אחד שהחליט לנטוש את המקום, כי חשש שיצרו לא ישלוט עליו לנוכח מראה "הערוה" בגופה של דבורה השופטת והנביאה הנשקפת לעיני קול מקולה. לא היה אחד מהמוני בני העם, שהאזינו לשירתה של מרים, שחש כי קולה הוא קול בערווה, ולכן כואב מאוד שבארון הספרים היהודי נחקק משפט, כמו: - "קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה".
עד שקמתי דבורה "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינוֹעָם בַּיּוֹם הַהוּא" (שופטים ה' 1). לפנינו דואט - שר צבא ומנהיגה כריזמטית הנושאת בתארים של שופטת ונביאה, הפוצח בשירה בפני חיילים ואזרחים אחרי שפרקו את עול האימה של צבא סיסרא, שר הצבא של ייבין, מלך חצור.
הפועל וַתָּשֵׁר מבליט, שהסולנית והדומיננטית הייתה דבורה ורק ברק הָרָפֶה ההססן מצטרף לשירה. אומנם, צוין ששניהם שרו ביחד, אבל השימוש הוא בגוף שני, נקבה - וַּתָּשַׁר.
שם במורדות "חֲרוֹשֶׁת גּוֹיִים אֶל נַחַל הַקִּישׁוֹן" שמעו חיילים ואזרחים
"קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה"??? לא, הם שמעו את דבורה פוצחת בשיר - "שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רוֹזְנִים, אָנוֹכִי לה', אָנוֹכִי (דבורה) אָשִׁיר אֲזַמֵּר ל-ה' אֱלוֹהֵי יִשְׁרָאֵל".
חיילים ואזרחים עמדו במסדר הניצחון ושמעו את השירה בת שלושים ואחד פסוקים. שירה של אישה, המכירה בכוחה ודורשת מהקהל, שיפנים כי השחרור מעול ייבין מלך חצור הוא גם בזכותן של נשים, ששמו קץ למצב של נרפות בחברה הישראלית, והשינוי בא
"עַד שֶׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שֶׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׁרָאֵל". דבורה אינה שוכחת להזכיר את תרומתה של אישה נוספת, בת למיעוט לאומי שחי בישראל, יעל האישה שלאומיותה - קינית. יעל בת שבט הקיני סיכנה את חייה והרגה את סיסרא שר הצבא - "תְּבוֹרַך מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֲבֵר הַקֵּינִי, מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבוֹרַך". אישה היא זו, שבצעה מעשה שהכריע את המערכה הצבאית כולה - אישה היא זו שהרגה את סיסרא, ולכן בפרק ה' בספר שופטים, אני מוצאים את התודות לאישה בת העם הקיני.
אשת לפידות הקהל הרב שנאסף לשמוע את שירת דבורה, האם הוא שמע קול באישה ערווה??? או שהוא שמע את קולה של אישה אמיצה, שבזכותה "חָדְלוּ פְּרָזוֹן בְּיִשְׁרָאֵל, חָדֵלוּ" (שופטים פרק ה', פסוק ז'). המעמד המרגש בספר שופטים פרק ה' לא היה מוכן לקבל את ההלכה, שנתקבעה לפיה לגברים אסור לשמוע קול זמר של אישה מטעמי צניעות.
המעמד הזה היה שם ללעג את ההלכה של הרב, שאין להסתכל באצבע קטנה של אישה לשם הנאה. זה הקהל שנהנה מקולה, ומכל מה ששידרה האישה המנהיגה דבורה, אשת לפידות, שהייתה גם נביאה וגם שופטת.
הקהל הגדול שעלה אל התומר, בין הרמה ובין בית אל, שם ישבה דרך קבע השופטת דבורה אשת לפידות, באמת היה שם ללעג את מה שנכתב יותר מאוחר במסכת קידושין, שהאיסור חל אפילו בקרבת שאלת שלום. כי התשובה מזמנת עלייה על שרטון של הקשבה לערווה. או שאסור לקרוא קריאת שמע שטפח מבשר פניה של אישה נראה.
חשוב שנזכור כי הרמטכ"ל, רב אלוף ברק בן אבינועם, אומר לאישה היושבת תחת התומר - "אִם לא תֵּלְכִי עִמֵּי לא אֵלֵך", הווה אומר הגנראל אומר, שהוא לא ילך לקרב לשחרור ישראל מעול יבין ושר צבאו סיסרא. הוא לא ילך לקרב על קוממיות ישראל, אם האישה דבורה לא תהיה במטכ"ל. ספר שופטים פרק ה' מגנה את האמירה המבזה קול באשה ערווה ונוזף בהם.
