אין הרגשה טובה יותר מאשר לקבל חיזוקים לאורח ולתכלית חייך בימים טרופים אלה של קורונה וליקוי מאורות. את זה לא ניתן לקבל על-ידי צפיה בריאליטי של הישרדות ונולד לשיר ואפילו לא בצפיה בסדרות טורקיות בויוה או ניאו טורקיות בנטפליקס. מומלץ למלא את היום בשמיעת הרצאות מעצימות כמו במועדון טיקוטין, שם אני שומע השבוע הרצאות של רועי עלוני על מתיאוס פסיון של באך, של עודד ציון על שכל ואמונה אצל הרמב"ם, של נינו אבסדזה על סופרים רוסיים מתנגדי המשטר, של אורית וולף על באך וויואלדי פוגשים את יוון, של אפי זיו על פיסארו, של רז יצחקי על שנות האלפיים בג'אז. המהדרים עוד יכולים לשמוע בלאדינוקומוניטה הרצאה בלאדינו על נשות סלוניקי הסופרות והתופרות, וגם הרצאות של יד ושם על ועידת ונזה והרצאה נוספת על אהבה באושוויץ.
זאת התוכנית של שבוע זה למשל, כשאתה יושב לך בנוח בחדר העבודה המחומם, בלי להצטופף באדי הקורונה או להיחנק במסיכה במועדון ההרצאות הנפלא של מוזאון טיקוטין, שם ביליתי את הבקרים שלי עד הקורונה. אבל בעקבות המגיפה אני גם יכול לשמוע הרצאות מיד ושם בירושלים, של מועדונים אחרים, והשיא הוא בתוכניות שבועיות שבהן בימי ראשון בשעה שש בערב מתאספים 120 יודעי לאדינו מכל קצוות העולם לשמוע הרצאות מרתקות או רומנסות. רק בזום ניתן לאסוף כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה ארצות ולהחיות את שפת אימי. האמת היא, שהשבוע היינו אמורים לחגוג כל המשפחה בפארק תמנע את יום ההולדת ה-75 של אשתי שתחיה, כשאת ימי ההולדת הקודמים חגגנו בכפר בלום בסוף שבוע אופראי או בזכרון יעקב ונהריה עם טיולים משפחתיים.
הבוקר שמעתי הרצאה נפלאה של עודד ציון על הרמב"ם. כל יום והניחוח שלו, היום זה פילוסופיה. מה לי ולגדול הוגי הדיעות הדתיים של היהדות? מה המשותף לקנייבסקי ולי? מתברר שאני יכול להזדהות כמעט עם כל היסודות הפילוסופיים במשנתו של הרמב"ם שכידוע הושפע גם על-ידי הפילוסופים היווניים אותם היכרתי היטב והפילוסופים המוסלמים אותם כמעט ולא היכרתי. אז מה משותף בין אריסטו, המועתזילה והרמב"ם? קודם כל, כולם פעלו אצלנו בשכונה - באתונה, בקהיר ובבגדד, עם השפעות של פילוסופיות מישראל, ספרד ואיטליה. הם כולם עוסקים בדרך הביניים, שביל הזהב, שהוא גם היסוד של תורת האתיקה. הם עוסקים בתורת המידות ובהבחנה שהאדם אחראי על גורלו, לעומת האמונה האפיקורית שהכל אקראי ואסכולה אחרת באיסלאם שהכל מוכתב מראש.
הרמב"ם ממליץ לנו שליטה עצמית. לא להיות בעל חימה, נוח להכעיס, אך גם לא אדיש שאינו מרגיש. בדרך הביניים, והכי חשוב: "שלא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו". למי שלא מיישם אמת ניצחית זאת, כפי שאני משתדל ליישם משחר נעוריי, מומלץ ליישם אותה לאלתר ולשנות את חייכם. כמה פעמים אנשים מתעצבנים על שטויות, או כועסים על כל דבר, מקבלים התקפי לב. תדמית של "הרב הראשי" זה שרב תמיד, זה שמבזבז שעות להתווכח עם הוט, הארץ, בזק, להוריד את מחירי המנוי, חושב שכל בעלי המלאכה מסדרים אותו, שהבוס דופק אותו, שאשתו מנסה דווקא לבקר כל מה שהוא עושה, שהילדים לא שומעים בקולו. בקיצור אדם שנמצא במלחמת עולם של עצבים. אם אתה כבר כועס, אם אתה רב, שזה יהיה רק על נושאים חשובים ברומו של עולם.
גבורה וענווה לא פעם מגרדות לי האצבעות לכתוב כתבה על כל מיני נושאים ש"מעצבנים" אותי ואני מתאפק וממקד את הביקורת שלי רק על הנושאים החשובים - פתרונות לתחלואי הקפיטליזם, חזון חדש למדינת ישראל, מציאת מתאם בין שגשוג כמותי וערכי לבין אתיקה ברמת מדינות, הנחלת אתיקה לבעלי מניות מיעוט, וגם בנושאי תרבות אני מתמקד בניתוח המיטב של הסיפרות, האמנות והמוזיקה באירופה בתקופה הרומנטית, הראיליסטית והמודרנית. כך, אני מקדיש את רוב זמני לשמיעת הרצאות בנושאים ברומו של עולם, קריאת ספרות מופת, צפיה בסרטים בעלי מסר ייחודי, מחזות קלאסיים ומודרניים, אופרות כבדות ואם כבר אופרטות אז של אופנבאך, מופעי מיטב הזמרים. צריך להתמקד בעיקר כקרן לייזר, גם בהנאה, אך גם בביקורת, כי אחרת מרוב עצים לא תראה את היער ותתבדר.
הרמב"ם ממשיך וממליץ על דרך הביניים כאריסטו במידות של זהירות, נדיבות (לא להיות פזרן או קמצן), גבורה (בין פחדנות להתרברבות), ענווה (בין גאווה לשפלות רוח), לא להיות רודף ממון אך גם לא עצל. הרמב"ם מאמין שצריך ללמוד אך גם לעבוד. הוא היה רב אך גם רופא, להבדיל מחסידי בעלז וחניכי קנייבסקי. אני זוכר כמה כתבות עשו על הרופא החרדי שלמד בטכניון, ואם כבר יש רופאים חרדים הם בוודאי אמריקנים שם הם לא יכולים להתבטל בלימוד תורה בלבד. איפה החרדים המהנדסים, הטייסים, קציני המשטרה וצה"ל? אם כי יש ניצוצות של השתלבות בתחום ההייטק, בעיקר אצל נשים חרדיות. ציון רואה הקבלה בין תורת הרמב"ם לסטואה, שליטה עצמית, מידתיות, מתוך עוצמה פנימית, התעלמות מהדברים החולפים כמו "כח, כבוד, כסף", התמקדות בניצחי.
אך האדם לא רק אחראי על גורלו ועל מידותיו. אלה לא תכונות מולדות אלא נרכשות מתוך בחירה. אתה מחליט אם להיות טוב או רע, חרוץ או עצלן, מנהיג או סוציופת. וזאת נקודה חשובה מאוד בתורתו של הרמב"ם אך גם אצל אריסטו - אל תסתפק רק בשיפור עצמי על-פי "פירמידת מסלו", מסיפוק הצרכים הבסיסיים ועד הגשמה עצמית. תחתור להשפיע על החברה, לשפר את פני החברה, כרופא, כמנהיג, כמורה. אל תיתן לאחרים לשלוט בך, אך תנסה להשפיע לחיוב על אחרים. זהו עיקרון שמנחה אותי, בעיקר בחצי היובל האחרון שבו התחלתי לעסוק באתיקה, לכתוב ספרים, פוסטים ומאמרים, ובעיקר לחקור את הנושאים לעומק, להרצות על כך בפורומים שונים, והכי חשוב - להנחיל את התורה והחזון בעשרות קורסים במשך עשור במספר אוניברסיטאות לאלפי סטודנטים.
הרמב"ם פתוח ולא מסתגר, כמו הרבנים ה"כופרים" של ימינו שבורים בחוכמת העולם ועוסקים רק בלימוד תורה ותלמוד. הוא גורס כי את האמת יש ללמוד מכל מקור, מהפגנים, הנוצרים והמוסלמים. האלוהים שלו הוא לא מנהל חשבונות שמתגמל אנשים על מעשים טובים ומעניש את הרשעים. זה טוב לקרוא בתהילים מדי בוקר בשביל לקבל עידוד אל מול עוולות העולם, אך עמוק בתוככי ליבי אני מאמין כמו הרמב"ם שאם אני עושה טוב זה אך ורק מתוך הכרה פנימית שכך צריך להיות, מתוך רצון להשתפר ולשפר אחרים, ולא כי אני מצפה בעקבות מעשיי לקבל פרס ישראל, לזכות בלוטו, או להיות מולטימיליונר. שכר של מצווה מצווה ולא פוקד עוון אבות על בנים. מה שקובע זו המידתיות, שביל הזהב בין הרבה מצוות למעט עוונות, עוונות שלא יכולים להימחק ביום כיפור אלא בריבוי מצוות.
הרמב"ם מתעב את האסטרולוגיה, הנומרולוגיה, מחשבי קיצים למיניהם, כי הוא מאמין שגורלו של אדם בידיו ולא בידי הכוכבים. הגדולה של הרמב"ם היא בזאת שהוא פולימאת, עוסק בתחומי ידע רבים, איש רנסנס, הרבה לפני הרנסנס. הוא מאמין שלכל אדם יש פוטנציאל גדול שהוא יכול לממש אותו (מסוגלות) ולהגיע למדרגה העליונה של נפש האדם או לשקוע בתאוות הבהמיות. כל זאת מתוך אמונה לשמה ולא תלויה בדבר. בעולם יש סדר שמיימי, יש תכלית, הכל לא אקראי, ולכן לכל אדם יש יכולת לשנות לטובה. תכלית האדם היא לפיכך - אחריות על חייו. זהו העיקרון שהנחה את הרמב"ם, את אריסטו, את אמיל זולא, את טולסטוי, את איבסן, את משה רבנו, את כל ענקי הרוח ההומניסטים. אני, העני ממעש, מנסה ללכת על-פי תורתם ולתרום את תרומתי הצנועה לשיפור איכות החיים!
