לבית הספר היסודי שבו למדנו, היה סניף במרכז המושבה, שבו היו שלוש כתות - א-ג. הילדים שלמדו בו עד כתה ג', המשיכו ללמוד בבית הספר שלנו מכתה ד' עד כתה ח'. כל התלמידים שלמדו במרכז המושבה היו ממוצא אירופי. חלקם גרו במרכז הוותיק של מושבה - ילדי הארץ, וחלקם בשכונה נפרדת שנקראה "שיכון פיתוח", שבה גרו רק אשכנזים, וחלקם ברחוב קטן ליד בית הספר, שגם בו כולם אשכנזים. אנחנו גרנו בפנים, במקום שהיה מעברה ובנו בו שיכונים. כל האשכנזים היו לבנים ויפים ונקיים. חלקם בלונדינים עם עיניים כחולות, או ירוקות ורובם תלמידים טובים מאוד. משפחות קטנות. הייתי אמורה ללמוד אתם בכתה ב', כי הייתי תלמידה טובה בא' וקבעו שאני אלמד אתם, אבל דרכי אבדה לי, ולא ידעתי איך להגיע לסניף של בית הספר המרוחק מביתי, שהיה במרכז החלק הוותיק של המושבה.
בדרך כלל בכל שכבה היו שתי כתות מקבילות. התלמידים מוינו לפי ארצות המוצא. אשכנזים כתה ומזרחיים כתה. כמובן, שאותי פיתה ללמוד עם האשכנזים שנחשבו לתלמידים הרבה יותר טובים ואותם לימדו המורים היותר טובים, שהתייחסו אליהם ברצינות וזה היה מעורר קנאה במי שבאמת היה סקרן ורצה ללמוד.
בכתה ד' הגיעה הכתה של האשכנזים ללמוד בבית הספר שלנו, בכתה נפרדת, שנקראה ד'1. ברגע שהבינותי שלכתה הזו, מעבירים מספר תלמידים טובים מהכיתה שבה למדתי (ד'2), פתחתי במערכה! ומיד, בטרם הודיעו לי שגם אותי מעבירים, בעצמי פניתי למחנכת וביקשתי לעבור ללמוד בד'1 ב"כתה הטובה". צורפתי לכתה בלי בעיות! לא הערימו עלי קשיים, ואמא שלי לא הייתה צריכה להגיע, כי היא לא הייתה מגיעה לעולם, כי לא ידעה עברית ולא ידעה מה ההבדל בין ד'1 לבין ד'2. קסם לי ה-1 והוא נראה לי רציני יותר מה-2. מזלי, שמגיל צעיר את המלחמות ואת המאבקים על זכויותיי כתלמידה, שנתקלה באי אילו עיוותים, ניהלתי בעצמי, כאילו שאין לי הורים, כי הם פשוט לא היו במקום שהייתי צריכה אותם - אבא לימד בשדרות ואמא הייתה עסוקה עם התינוקות...
המעבר ל-ד'1, עבורי היה גורלי והוא השפיע על חיי מאז ועד עתה והביא למהפך בחיי. בפעם הראשונה, הרגשתי שאני יושבת עם תלמידים טובים וקשובים, ואני יכולה ללמוד איך להתנהג, ואיך ללמוד בצורה רצינית, ואיך נראה תיק ומחברות עטופות, והיה לי רצון עז להידמות להם, לחקות אותם, להיות כמותם. השיעורים התנהלו כמעט ללא הפרעות. הייתה אווירה רצינית של לימודים. בהדרגה כבשתי את מקומי בכתה והוכחתי שאני שווה לא פחות מכל "הטובים" שצורפתי אליהם. היה לי אתגר, לא לפגר אחריהם. עלו עלי בהישגיהן שתי בנות, שהיו גם יפות וגם תלמידות מצוינות, וההבעה שלהן בעברית הייתה טובה משלי. מאוד אהבתי אותן. באחת קנאתי, כי אמה הייתה פעילה בוועד ההורים, כי ידעתי שאמא שלי בחיים לא תהיה בוועד הורים, ולא תהיה לה שום מעורבות במה שקורה בבית הספר. היא גם לא תגיע לאסיפת הורים, כי היא לא יודעת עברית... בשניה קנאתי, כי בכל כמה זמן, היא קבלה חבילה עם בגדים יפים ומעילים חמים, ששלחה לה דודתה מאמריקה. הבגדים היו כל כך יפים וכל כך מיוחדים, שלא יכולתי לתאר לעצמי, שאי פעם יהיו לי בגדים כאלה יפים...
כבוד והערצה לימים, כשנפגשנו בכנס מחזור, ודברנו, הסתבר, שחברותיי הן שקינאו בי, כי אבא שלי היה מורה, ואביהן היו בעלי מקצוע וחסרי השכלה (לא היה לי מושג שהוריהן ניצולי שואה). אני ראיתי בהן דמויות מיתולוגיות, לא מציאותיות, שקשה להתקרב אליהן וצפיתי בהן וייחלתי ליום שאהיה כמותן בכול המידות הטובות שראיתי לנגד עיניי. בנות אלו ואחרות, שצורפתי ללמוד אתן, הפכו למודל חיקוי עבורי. עשיתי הכל כדי להיות תלמידה טובה, לא להיות דחויה, כדי שלא ארגיש שאני נופלת מהן לפחות ביכולות! התייחסתי אליהן בכבוד ובהערצה. ידעתי שלא יהיו לי עיניים כחולות, אך ייחלתי להינשא לגבר שיש לו עיניים כחולות, כדי שילדתי תירש אותן ממנו.
על שיער בלונדיני צבוע, כן יכולתי לחלום, אך לא ידעתי שאי פעם אעז לצבוע את שערותיי, כי אלו שצבעו את שערותיהן, או חמצנו אותו, נחשבו לזולות, ואני לא כזאת... ידעתי היכן הבנות האלה גרות, כי הלכתי לבת מצוות שלהן והוקסמתי מבתיהם הנקיים והמסודרים, מהכיבוד והעוגות שאמותיהן אפו, ומיד הבנתי שאני לעולם לא אחגוג בת מצווה, כי אני מתביישת בבית הרועש, הצפוף והמבולגן שלי. מעולם לא הזמנתי אותן לביתי, והן לא ידעו היכן אני גרה. כל מה שראיתי אצלן, רציתי גם לעצמי. ידעתי למה לשאוף ולאט-לאט השגתי הכול. אני שמחה על ההזדמנות ללמוד אתן וללמוד מהן, עד כדי כך, שהחלטתי שלעולם לא אנשא לבן עדות המזרח, אלא רק לאשכנזי, ועשיתי הכל כדי להכשיר את עצמי להיות ראויה לכך. חשבתי גם הילדים שיהיו לי, שיהיה בהם גם מזרח וגם מערב וביחד "ישראלי מעורב"...
בסיום כתה ח', כשהן הלכו ללמוד בתיכון בכפר סבא וגם אני נרשמתי, עברתי בחינות והתקבלתי, אך הורי לא יכלו לעמוד בתשלום שכר הלימוד, ושלחו אותי ללמוד שנה פקידות בתל אביב. חשך עלי עולמי... בהתחלה לא הבנתי מה ההבדל, כי אני ארכוש מקצוע תוך שנה והן תצטרכנה ללמוד מקצוע אחרי הבגרות, כי הבגרות לא מלמדת מקצוע רק מעשירה את ההשכלה. כשהבנתי את ההבדל, הרגשתי שלעולם לא תהיה לי "בגרות", זה היה שבר נוראי. שוב הפער בינן לביני יגדל, ומעתה ארגיש חלשה ונחותה, נעצבתי והייתי שבורה, כי אחרי העבודה, הרגשתי אבודה, לא שייכת לשום קבוצה, ואני בעולם של מבוגרים, ואני רק ילדה.
אחרי שהתחלתי לעבוד וגיליתי שאפשר ללמוד בערב ולעשות בגרות ולסיים לפני שהן תסיימנה את התיכון. הייתי המאושרת באדם. עשיתי זאת לבד ובתנאים קשים, אך לא נשברתי, כי היה לי חשוב לא להפסיד בתחרות, להיות כמותן בדיוק ולא להישאר מאחור, ולא להאשים את הוריי ולא את אף אחד. עמדתי במשימה וגם הגעתי ראשונה לאוניברסיטה! נכון, זה לא חוכמה, לא התגייסתי לצבא, ועל זה לא אסלח לעצמי, כי לא היה לי הכוח לריב עם הוריי, שבגלל דעות קדומות ומסורת, הם רצו לשמור עלי ולא לשחרר אותי לטרף, שמא אתקלקל...
לאורך כל חיי, תמיד נמצא האשכנזי או האשכנזיה שעזרו לי, שעמדו לימיני, שהיו לי מודל חיקוי, בהופעתם הנאה, בביתם השלו והאוהב, בהשכלתם הרחבה, דאגו לי וגילו לי שאני כל יכולה. זה יכול היה להיות במלה טובה, בחתיכת עוגה, בשיעור פרטי חינם, בדחיפה קלה, ביחס מכבד ומעריך. מכל אחד לקחתי כמה אבני פסיפס ומהם בניתי את עצמי ואני מודה להם על כך!
