אני מתייחס בהרבה כבוד לביקורות על הספרים, המאמרים והפוסטים שלי. טוב, יש לי כל כך מעט קוראים ומגיבים שזו לא בעיה. גם אם מכנים אותי אנרכיסט, קומוניסט ופשיסט באותה נשימה אני רואה בזה רק את הצד החיובי, שהמגיב בקיא בתולדות מלחמת ספרד, שבה נלחמו גייסות של אנרכיסטים, קומוניסטים ופשיסטים, ואם הם היו מתאחדים כמו באישיות המסובכת שלי לא הייתה נגמרת המלחמה בניצחון הפשיסטים. מי שביביסט ומעריץ את המשיח רואה בי אנרכיסט שחושב בצורה עצמאית ולא סר למרות המנהיג. מי שניאו ליברל וקורא על חזון הקפיטליזם ההומני והדרך השלישית שלי רואה בי קומוניסט, כפי שאכן קראו לי כמה מקבוצת הפרופסורים שכתב היד שלי לספרי האקדמי הראשון נמסר להם, אך למזלי הם בכל זאת אישרו את פרסומו. מי שסובל מתסמונת שטוקהולם, או שמא עדיף לקרוא לה במקרה זה תסמונת אוסלו, רואה בי פשיסט, כי אני ציוני ולא פוסט ציוני, מאמין שהמדינה וצה"ל לא עוסקים ברצח עם, לא פשיסטים ולא נאצים, ולפיכך הם רואים בי פשיסט ואולי נאצי.
האמת היא שמי שעוקב אחרי כתביי והאתוס שלי יודע שאני גדול המבקרים את עצמי, כשהמבקר הכי חריף שלי הוא צו המצפון שלי. אני גם הכי צוחק על עצמי, כשאני כותב מאמר על טיפשים, אני מתחיל אותו בדיסרטציה למה אני גדול הטיפשים ואפילו במאמר שלי על התסמונות, כתבתי שהם השפויים ואנשי הכבוד ואנחנו המטורפים והפריירים. אני גם המשקיע היחידי בבורסה שמודה שהוא הפסיד, כי כל החברים שלי כולם הרוויחו והתעשרו, מה שקרוי האנמוליה של הבורסה (או השופוני) כמו האנומליה של המים, כי על פניו בקזינו של הבורסה יש כאלה שמרוויחים (בעלי מידע פנים) ויש כאלה שמפסידים, שמסתבר שזה רק אני. אך בכל זאת לא הפסדתי עשרות טריליונים כפי שאני מעריך שהסתכמו הפסדי הבורסה על פני השנים והמשברים. אבל אם העולם מתקיים כבר 14 שנה עם ריבית אפס, שזו גם כן אנומליה לא הגיונית, אז גם יכול להיות שאף אחד חוץ ממני לא מפסיד בבורסה. אבל החברים שלי הם גם בעלי המכוניות הכי מתקדמות, הבתים הכי יפים, הילדים הכי מוצלחים, והם הכי חכמים.
ניסיתי לתהות מאילו תסמונות אני בכל זאת סובל או נהנה? כי אוכלי הלוטוס מאוד נהנים מהתסמונת שלהם, המשיחיים ממש מאושרים לחיות בקרוונים על גבעות טרשים והחרדים שרים כל הזמן על העושה שלום במרומיו. רק הביביסטים חיים בסיוט כי כולם רודפים אותם, מימי אלטלנה ועד המהפכה השלטונית של הפרקליטות, שהיא אותה פרקליטות ששונאת מזרחיים כי טפלו על קצב אשמות אונס ועל דרעי שחיתות, שונאת חרדים כי טפלו אשמות שווא על ברלנד, ליצמן ומצגר, שונאת רודפי שלום כי טפלו אשמות שווא על אולמרט (קיראו את עשרות מאמרי ההגנה עליו של אבירי התרבות בזמן המשפט ולאחריו). אז הפרקליטות רודפת את ביבי, אבל הטוקבקיסטים מייעצים לי: "אולי תעצור רגע ותחשוב שיתכן, רק ייתכן, שהם צודקים? וגם אם אינם צודקים, הם לפחות לא טועים יותר ממך. רק בגלל שאתה סבור אחרת, זו הוכחה שהם טועים? כיצד בדיוק החלטת שתומכי נתניהו הסבורים שהתיק נתפר עבורו כדי להדיחו טועים? יש לך מידע מתוך פרקליטות המדינה שלא זה מה שנעשה"?
תסמונת הכותל אז מה התסמונות שלי? קודם כל תסמונת דנמרק, להבדיל מתסמונת שטוקהולם או אוסלו, זה בכל זאת נשאר בסקנדינביה. אני חש הרגשת התעלות כל אימת שאני מבקר בדנמרק (מעט מדי לטעמי) המייצגת עבורי את גן העדן עלי אדמות. יש כאלה שגן העדן עבורם זה לבלות עם 72 בתולות אחרי שרצחו עשרות חפים מפשע, אך גן העדן עבורי זה לחיות במדינת מופת כדנמרק, שהיא הכי משגשגת, ערכית וכמותית והכי אתית בעולם. הכל בה מושלם כמעט, הדמוקרטיה, הרווחה, החינוך, הבריאות, התרבות, הביטחון, האתוס, השוויון המגדרי, אפילו חוקי ההגירה. אם הכל כה מושלם למה אני לא גר שם? קודם כל כי אני יהודי ואני משוכנע שיהודי יכול להרגיש הזדהות רק במדינה אחת - ישראל, על כל מגרעותיה. שנית, כי קר מדי שם לאחד שנולד בנווה מדבר כמוני. ואולי גם בגלל זה שמה פתאום שירצו אותי לנוכח מדיניות ההגירה הנוקשה שלהם. אך גם אם היו מציעים לי והייתי מסתגל לקור, אני אוהב את המולדת שלי, גם אם אינה מושלמת. היה לי חבר טוב שעבר לשם כי אשתו דנית, אך מה עם ילדיו?
התסמונת השנייה שלי היא תסמונת פריז. אין פעם שאני לא מגיע לפריז ואיני מרגיש צמרמורת של התרגשות, והגעתי שם עשרות פעמים, עבדתי בה, למדתי שם, סיירתי בה, ומעל לכל ספגתי את חיי התרבות שלה. שפת האם שלי צרפתית, כל התרבות שספגתי בילדותי הייתה צרפתית, עשיתי בה תואר שני ושלישי וראיתי בה מאות הצגות ומופעים. כפי שאני מרגיש הזדהות וזהות ערכית בדנמרק המופתית, כך אני חש הזדהות וזהות תרבותית בפריז, כי צרפת היא קודם כל פריז, המטרופולין בכל מובן שהוא. אין כמעט יוצר צרפתי בספרות, תיאטרון, מוזיקה ואמנות שלא חי ופעל בפריז גם אם נולד בעיר או בארץ אחרת. פריז היוותה מגנט לכל איש תרבות במאות השנים בעבר עד שערים אחרות לקחו את הבכורה בעשרות השנים האחרונות. יש לי שתי אהבות, כפי ששרה ג'וזפין בייקר האמריקנית, מולדתי ופריז, שהיא כליל השלמות בתרבות, ביופי, בחופש, בשוויון, באחווה. יש כאלה שיחלקו עלי לגבי שלמות הצרפתים אך זה כי לא חיו בצרפת ולא מכירים את השפה והאנשים מספיק. אבל אני יהודי...
כאמור, מקומו של יהודי הוא בישראל. אם לגבי דנמרק אין לי מילה רעה להגיד על יחסה ליהודים והשיא היה במלחמת העולם השנייה כשהם הצילו כמעט את כולם מהשואה, צרפת רדפה יהודים מדרייפוס ועד פטן, מליאון בלום ועד לה פן. נתקלתי אישית בגילויים רבים של אנטישמיות והצרפתים היהודים חיים בטראומה ובניגודי אינטרס של נאמנות כפולה זה מאות שנים. עם זאת הייתה ליהודים תרומה אדירה לתרבות, לכלכלה ולמדיניות של צרפת, ועל כך הרחבתי את הדיבור בספרי האחרון המתרחש בפריז במשך 120 השנה הכי משמעותיות לתרבות העולמית. שם חי האלטר אגו שלי, ז'אק קורו, שיצרתי אותו על-כנפי הדמיון ונפגש עם כל גדולי הרוח שחיו בשנים אלה בפריז או ביקרו בה. הפעם, אני כבר יודע מידע אישי של עשרות החברים שלי שמקומם של יהודים צרפתים הוא רק בישראל, כפי שאנו רואים יותר ויותר בנתניה ואשדוד. עם זאת, מכיוון שאני לא שבוי בסטראוטיפים ובאידאה פיקס, אני סבור שאפשר להזדהות לאומית עם ישראל, תרבותית עם צרפת וערכית עם דנמרק.
התסמונת הכי משמעותית שלי היא תסמונת הכותל. לא כי אני דתי ומאמין בקדושת המקום, אם כי אין פעם שאני מבקר שם שאני לא מתפלל תפילה חילונית ושם פתק עם המשאלות שלי (מנשק קמעות...). ההזדהות העמוקה ביותר שלי היא ההזדהות הלאומית, דווקא בגלל שנולדתי במצרים, למדתי בצרפת ובליסה, סיירתי בעשרות מדינות בעבודה ובתיירות. אני חש בצמרמורת והתעלות הכי משמעותיים דווקא בכותל ובירושלים. טוב, כבר כתב על זה מחזה אדיר ידידי יהושע סובול - "סינדרום ירושלים", אך בהחלט זה הסינדרום והתסמונת החיובית לא השלילית הכי משמעותיים שלי. למדתי בירושלים לתואר ראשון וסיירתי בשכונותיה לאורך ולרוחב, נשמתי במלוא הריאות את אוויר ההרים הצלול כיין, אני חש בה ובישראל גם הזדהות תרבותית וערכית, אך במישור שונה מאשר בצרפת ודנמרק. בישראל נמצאים כל מי שאני אוהב - משפחתי, חבריי, המולדת שלי. אם כבר, אני יורד בפירמידה, מצרי או לא, מהצמרת הערכית של דנמרק, לגזע התרבותי של פריז, אל השורשים היהודיים והרגשיים שלי בישראל.
