"קול קורא", חרם צרכני על בנק לאומי עקב חילולי קברים שנעשו על ידם באמצעות חברת "אפריקה ישראל" במלון "גני חמת" בטבריה. לפנינו המסמך המקורי בחתימות גדולי האדמו"רים והרבנים. טבת תשמ"ה [1985]. מסמך היסטורי. הפריט הנדיר עומד כעת למכירה פומבית בבית המכירות Winner'S בירושלים. כמו-כן, עומדים למכירה גם דפוסי ערש, חסידות, חפצי צדיקים, קמיעות, ספרי סגולה, כתבי יד, מכתבים, פרטי חסידות חב"ד וספרים נדירים.
הכרוז שלפנינו שינה כאמור את פני הציבוריות הישראלית בכלל והפנים חרדית בפרט. המבוגרים שבינינו זוכרים בוודאי את ה"חרם" החרדי הגדול נגד בנק לאומי. בתחילה לא שת הבנק את ליבו לחרם ולא העריך נכונה את עוצמת השפעת ה"קול קורא" שלפנינו. אולם שורת הרווח הוכיחה מעל לכל ספק את הפגיעה האקוטית ברווחי הבנק, כאשר בעקבות החרם, נמנעו כ-95% מן הציבור החרדי מלהשתמש בשירותי בנק לאומי, ומיליונרים חרדיים תושבי חו"ל אף ניתקו מגע עם הבנק ועברו לבנקים אחרים. לאור זאת נכנע בנק לאומי לדרישות החרדים והחרם הוסר. מאז והלאה למדו החברות החזקות במשק להתחשב בהוראות הרבנים מחשש לפגיעה ברווחיהם.
הרקע לפרשה: בתחילת חורף תשמ"ה הנהלת מלון "גני חמת" (כיום הולידיי אין) בטבריה החליטה להוסיף אגף חדש לבית המלון. בחפירות שנערכו לצורך יציקת היסודות נתגלו עצמות וקברים רבים. החפירות התבצעו בשטח שנשק לבית העלמין העתיק של טבריה. המלון היה בבעלותה של חברת אפריקה ישראל, שהייתה אז חברת-בת של בנק לאומי לישראל. עם היוודע המקרה פרצו הפגנות ומחאות רבות, בטבריה ובריכוזים חרדיים בישראל. אך ללא הועיל. הפרשה קבלה תפנית כשהסטייפלר והרב שך החליטו לקרוא לחרם צרכני כנגד בנק לאומי. בחרם שלפנינו הם כותבים: "בדבר השערורייה הנוראה על הריסת קברי ישראל בזדון, שנעשה בטבריה על-ידי חברת בת של בנק לאומי בע"מ, לצורך בניית והרחבת בית מלון... לכן אנו רואים חובה לאסור כל שתוף פעולה ומסחר עמהם או בחברות בת שלהם".
הקריאה חסרת התקדים הזו קוימה על-ידי הציבור החרדי, שמשך בהמוניו את פיקדונותיו מבנק לאומי והעביר את חשבונותיו לבנקים אחרים. לאחר משא-ומתן מייגע שנמשך ללא תוצאות, פורסמה הודעה מטעם הרבנות הראשית לישראל, שבה נאמר ש"אפריקה ישראל" קיבלה על עצמה להפסיק את הריסת הקברים. "אתרא קדישא" לא אישר את נכונות הדברים, ומבחינתו נותרה הפרשה ללא פתרון. כתוצאה מכך המשיך חלק מהציבור הליטאי את החרם על הבנק, ואילו קבוצות חרדיות אחרות, בעיקר חסידי גור, הסירו את החרם נגד הבנק וחזרו להשתמש בשירותיו הכלכליים.
חלק מחתימות האדמו"רים והרבנים שלפנינו הם אוטוגרף, וחלקם צילום בלבד. כלומר, לפני חלק מהאדמו"רים והרבנים הביאו דף מצולם עם חתימות, עליהם הוסיפו את חתימותיהם האורגנליות.
אלו הם החתימות שהם ללא ספק אורגנליות: רבי שמואל הלוי וואזנר - בעל "שבט הלוי", חותמתו וחתימתו של רבי יעקב לנדא אב"ד בני-ברק, האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורה - ה"עקבי אבירים", האדמו"ר רבי אברהם לנדא מסטריקוב, האדמו"ר רבי אברהם אייגר מלובלין, האדמו"ר רבי אברהם יהושע טברסקי ממכנובקה, האדמו"ר רבי מנחם מנדל טאוב מקאליב - בעל "קול מנחם".
הכרוז נדפס בימים ההם בעיתונות החרדית ובמודעות רחוב. הכרוז בשלמותו, עם רשימת החותמים המלאה, נדפס בקובץ "השקפתנו" (בני-ברק תשמ"ה), עמ' 69-70.
אגב, פרשה זו שינתה לא רק את פני הציבוריות הישראלית אלא גם את פני העיתונות החרדית. לאחר שבבנק לאומי הגיעו להסכמה עם האדמו"ר מגור, בדבר פתרון הלכתי של כיפין על גבי כיפין וארובות שנושאות את הטומאה לשמיים. הגדולים הליטאים ובראשם הגרי"ש אלישיב המשיכו לאסור זאת מכל וכל והרב שך אף פירסם מכתב חריף נוסף בנושא, אך בעיתון "המודיע" סירבו לפרסמו והרב שך הורה יחד עם הסטייפלער להקים עיתון חרדי עצמאי. כך הוקם העיתון יתד נאמן!
