בהמשך לדיווח של עמליה דואק בערוץ-12 בעניין הבידוד בבתי הספר עקב הקורונה: ההודעה של יפה בן דוד, שקוראת למורים לא לבוא מחר לבית הספר, היא שערורייה. יש כללים להכרזת שביתה. לא כך. אין לה סמכות ואין לה רשות. אוי לדור הצעיר שהתנהלות כזאת מגיעה אליו מציבור שתפקידו וייעודו לחנך את התלמידים.
אנחנו, הזקנים, זוכרים ציבור אחר של מורות ומורים. רחל אלפר. ברוך בן יהודה. כרמי יוגב. גם ב"ריאלי" בחיפה וב"עברית" בירושלים היו להם מקבילים, כלומר מורים שהם מחנכים. הדבר החשוב בחייהם המקצועיים היה קודם כל ללמד. "והעמידו תלמידים הרבה".
נכון, גם בשנים אלה יש מורים אידיאליסטים ויש מי שנטשו קריירות מזהירות כדי להצטרף לציבור המורים. גם נכון, שלא רק אצל המורים חלה עם השנים והדורות "התמעטות". מהנדסים ורופאים ואפילו קצינים לקו באנוכיות מסוימת בתוספת קובלנה כמה קשה להם. זה הפזמון החוזר.
אבל מורים, ריבונו של עולם, הממשלה מקבלת החלטה נכונה או שגויה ובכל מקרה חוקית לחלוטין - ובאה עסקנית שלהם ומשאירה את מחצית עם ישראל בבית. בוז אחד גדול.
ועוד דבר המבוסס על דיווח בערוץ-12: ד"ר שרון אלרואי-פרייס קיבלה טלפון מעסקנית המורים בן-דוד. במקום להציג את החלטת הממשלה היא סיפרה לבן-דוד מה עמדתה. כלומר, לא הגנה על החלטת הממשלה לבטל את הבידודים אלא סיפרה לה כי היא נגד הצעד הזה.
(נא להבחין: בוודאי שבדיונים בממשלה ד"ר אלרואי-פרייס רשאית וצריכה להביע את התנגדותה ולהיאבק עליה. אבל אחרי שהממשלה החליטה אין לה זכות להסביר דווקא לעסקנית המורים את התנגדותה במקום לייצג את ההחלטה הממשלתית, או לפחות לסרב להתייחס לנושא). לנפתלי בנט ולניצן הורוביץ אין את האומץ לבקש מד"ר אלרואי-פרייס להניח על שולחנם מכתב פרישה.
הלוואי ויכולתי להאמין כי המורים יתעלמו מחר בבוקר מן הנינוחות של הישארות בבית ביום של כפור וסערה, וייכנסו לכיתות כפי שהאמננו בימים של המחנכים ההם שתחילתם בנסים בכר ואליעזר בן יהודה ודוד ילין ומנחם אוסישקין שהקימו ב-1903 את הסתדרות המורים בכינוס היסטורי בזכרון יעקב. לצערי זה חלום באספמיה ביום בו הרוח פראית. כאמור, המסקנות האלה מותנות בכך שהדיווח בערוץ-12 הוא העובדות, כל העובדות ורק העובדות.
תוספת מאוחרת: ברגעים אלה הודיעו כי עיריית תל אביב תקיים את הלימודים כסדרם. כל הכבוד לכם רון חולדאי ואנשי הצוות העירוני העוסקים בנושא.
