תלמידת -"בית ספר הדרמטי שליד הקאמרי" את קריירת התיאטרון המקצועי שלה החלה זהרירה, בתחילת שנות ה-50. היא קראה מודעה כי תיאטרון הקאמרי פתח בית ספר למשחק - "בית ספר הדרמטי שליד הקאמרי". את בית הספר ניהלו יוסף מילא ורעייתו ימימה ונוספים זהרירה סיפרה: "הלכתי להירשם ולהיבחן. הכנתי מונולוג וקטע קריאה. מי שבחן אותי היה יוסף מילא והתקבלתי". והשאר היסטוריה. זהרירה למדה בבית הספר הדרמטי בין השנים 1953-1951. בין מוריה שם היו הבמאים יוסף מילא ופיטר פריי. ב-1953 שיחקה נערה במקהלה בניצוחו של קונראד מאן בהצגה "זעקי ארץ אהובה" בהבימה.
ב-1953 החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי. בין ההצגות בהן נטלה חלק בשנותיה הראשונות בקאמרי "כובע הקש האיטלקי" ו"כטוב בעיניכם". כעבור כארבע שנים ב-1958 בתום אחת ההצגות הודיעו מנהלי הקאמרי לזהרירה כי אין להם תוכניות עבורה לשנה הקרובה ובמילים אחרות הייתה זו הודעת פיטורים מהקאמרי.
בסוף 1958 השתתפה זהרירה במחזה "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן-פול סארטר, בתפקיד "אינז". במחזה השתתפה גם פנינה גרי, שמואל עצמון ונוספים. בעקבות הצלחת המחזה החליטו שחקניו ובהם זהרירה למסד את הקבוצה כתיאטרון קטן ונייד וקראו לו תיאטרון זווית. ככל הנראה בהשראת שירו של נתן אלתרמן "זווית של פרור".
בסוף שנות החמישים השתתפה בלהקת בצל ירוק, שם שרה ב-1959 סולו את "הפרוצה החלוצה" - שיר פרובוקטיבי שאת מילותיו כתב חיים חפר ואת לחנו סשה ארגוב ושנאסר להשמעה בתחנות הרדיו והיה מוחרם במחנות צה"ל בשל "תכנו המיני". בשנות ה-60 הופיעה זהרירה בשורה של הצגות בתיאטרון חיפה. ב-1961 גילמה שם את תפקיד גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" של ברכט וב-1964 גילמה בתיאטרון החיפאי את תפקיד קטרין האילמת ב"אימא קוראז'".
בשנת 1967 העלתה ב"צוותא", תל אביב ערב קריאה של שירים וסיפורים 'אותיות חתומות בספר' ומאז התמחתה בקריאת שירה. היא הייתה אחת הראשונות שעסקו באופן מקצועי בקריאת שירה.
חוזרת לקאמרי במהלך למעלה מ-50 שנות קריירה בימתית שיחקה חריפאי במגוון תיאטראות ברחבי הארץ בהם הבימה, תיאטרון חיפה, תיאטרון באר שבע, החאן בית לסין ועוד. היא גילמה עיצבה מגוון של דמויות ראשיות ומשניות והציגה סגנון משחק מקורי וייחודי שיש בו שילוב של אישיות כריזמטית ומיומנות מקצועית. בשנת 1968 חזרה חריפאי שוב לסגל התיאטרון הקאמרי ונמנתה מאז עם שחקניו הבולטים.
היא שיחקה במחזות רבים של חנוך לוין ובהם "סוחרי גומי", "אשכבה", "יעקובי ולידנטל" ו"רומנטיקאים". מחזות נוספים בהם שיחקה היו "הנשים האבודות מטרויה", "אמא קוראז'" "שלוש אחיות", "השחף", "רכוש נטוש", חלום ליל קיץ" "שלוש אחיות", "כטוב בעיניכם" ועוד.
שיחקה בסרטים רבים חריפאי שיחקה בשורה של סרטי קולנוע, בהם ארבעה סרטים של אפרים קישון: "סאלח שבתי" (1964), "תעלת בלאומילך" (1969), "השוטר אזולאי" (1971) ו"השועל בלול התרנגולות" (1978). ב"סאלח שבתי" היא גילמה את פרידה עוזרת מזכיר הקיבוץ. בסרט הדרמה הקומית "השוטר אזולאי" גילמה זהרירה את בטי רעייתו של השוטר אזולאי. סרט זה זכה להצלחה קופתית וביקורתית.
בנוסף, שיחקה חריפאי בסרטים: "חור בלבנה" (1965), "סבינה והגברים" (1966), "אבו אל בנאת" (1973) ו"חמש חמש" (1980). בשנת 2007 שיחקה בסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל הקולנוע בקאן. ב-1984 דיבבה בסדרת הטלוויזיה הלב את אנה, אימא של מרקו, ב-1985 הוציאה תקליט בשם "לשיר תיאטרון" ובה 10 שירים בביצועה ממחזות.
בשנות ה-90 לימדה משחק בבית הספר למקצועות הבמה בית צבי ובמקביל ביימה הצגות לתיאטרון הספרייה ולתיאטרון בית צבי ברמת גן ובניהם "יעקבי ולידנטל" (שבו שיחקה בתה, איה שבא), את "ירמה" בכיכובה של שירי גולן, את "אלוף הבונים" בכיכובו של יורם חטב ועוד. בהמשך היא ביימה את ההצגה "רסיסים" בפסטיבל עכו ואת "דבורה ברון" מאת יהודית קציר בתיאטרון הקאמרי.
בשנים 20010-2003 שיחקה במסגרת תיאטרון בית ליסין ב"אבודים ביונקרס" מאת ניל סיימון ובמחזות נוספים.
פרס ישראל לחריפאי הוענקו שורה של פרסים ועיטורי כבוד: שחקנית השנה ב-1963 על משחקה במעגל הגיר הקווקזי, ב-1973 על משחקה בהשחף, ב-1978 על משחקה בסוחרי גומי, ב-2001 זכתה בפרס מפעל חיים במסגרת האקדמיה הישראלית לתיאטרון וב-2003 הוענק לה פרס ישראל לתיאטרון.
בשנה האחרונה לחייה שיחקה זהרירה חריפאי בתפקיד חיהל'ה, חולת סרטן הנאבקת בכל כוחה במחלה בהצגה "סוף טוב" מאת ענת גוב ז"ל ובבימוי עדנה מזי"א. על תפקידה זה היא קיבלה את פרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2011 בפרס התיאטרון הישראלי.
מותה והנצחתה חריפאי הלכה לעולמה ב-2 בינואר 2013 ממחלת הסרטן. בת 83 הייתה במותה ונטמנה בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה. הותירה אחריה את בעלה הסופר שלמה שבא ובתה, השחקנית והבמאית איה שבא ונכדים.
עם מותה פרסמה שרת התרבות דאז, לימור לבנת הודעת אבל רשמית ובה נאמר: "איבדנו היום אחת מאבני הדרך של התרבות הישראלית. זהרירה היא מענקי התיאטרון של דורנו. שחקנית נפלאה וטוטאלית שהתמסרה לבמה ולקהל עד לרגעיה האחרונים. היא הייתה גיבורת תרבות אמיתית".
באוקטובר 2014 נערך במסגרת "פרויקט הנצחת אמנים ואנשי תרבות". טקס הסרת הלוט משלט הנצחה של עיריית תל אביב לזכרה של זהרירה חריפאי שהוצב על חזית הבניין ברחוב זכריה 14 בתל אביב בו התגוררה זהרירה עם משפחתה שנים רבות.
