המתקפות על הד"ר אביחי מנדלבליט התחילו לפני מינויו לתפקיד יועמ"ש לממשלה, כאשר "ידידים" של בנימין נתניהו בעיתונות חששו שמנדלבליט יהיה פודל של נתניהו עקב הקשר המתמשך ביניהם כאשר נתניהו היה ראש הממשלה ומנדלבליט היה מזכיר הממשלה. לפי עדותם של דן מרגלית ומנדלבליט, האחרון אף עשה לובינג לבחירתו אצל דן מרגלית, שהיה ונותר "ידיד" גדול של נתניהו. במהלך ההתמודדות של מנדלבליט נפגשו השניים בסודיות בביתו של מרגלית, בתיווכו של ניר חפץ. מנדלבליט הבטיח למרגלית שהוא מסוגל נפשית להעמיד במידת הצורך את ראש הממשלה דאז לדין, וקיבל את הבטחתו של מרגלית שעניין הרפז לא יעיב על כתיבתו של מרגלית בקשר למינוי, עסקה מצוינת וסודית, סמל לעיתונות טובה ולמינהל ציבורי תקין.
על-פי דן מרגלית, גם הוועדה בראשותו של השופט אשר גרוניס שאלה את מנדלבליט בנושא, ובסופו של דבר מרבית חברי הוועדה שוכנעו שהכהונה כיועמ"ש בצמידות לתפקידו הקודם היא תקינה, למעט יו"ר הוועדה השופט העליון בדימוס גרוניס, אשר הצביע נגד המינוי עקב חששו לניגוד עניינים אפשרי. מועמדותו של מנדלבליט הובאה לממשלה כמועמד יחיד, שרת המשפטים אילת שקד המליצה עליו, הממשלה בחרה בו, תוך שדעת יו"ר הוועדה, השופט העליון היחיד מקרב הוועדה הממליצה, הייתה הפוכה.
אמירתו של מנדלבליט הן לעיתונות ה"אוהדת" של נתניהו, והן לוועדה, שבמידת הצורך יגיש כתבי אישום נגד נתניהו, היו דמי קדימה רציניים, אשר לפרוע אותם בלא כלום כמעט בלתי אפשרי. ואז מסכת הלחצים עלתה שלב. ההפגנות מול ביתו בתל אביב, בכל רחבי הארץ, אבטחה צמודה, סבל יום יומי למנדלבליט, למשפחתו, בבית, בסופרמרקט, בבית הכנסת, בעיתונות ואיפה לא. רק המנותקים יאמרו שלמסכת הלחצים הזו לא הייתה השפעה, רק המנותקים יאמרו שמסכת הלחצים הזו הייתה ספונטנית במלואה ולא היו כלל גורמים בעלי עניין ובעלי ממון מאחוריה.
בסופו של דבר ההמון קיבל את ליטרת הבשר שביקש. וכאן אנו חייבים לשאול מה היה קורה לולא היה מנדלבליט מחליט להגיש כתבי אישום נגד נתניהו? מה היה קורה אם כל סעיפי השוחד היו נופלים (כפי שהוצע מאוחר יותר בעסקת הטיעון), האם המפגינים היו יורדים מגבו? האם הלחצים שהופעלו עליו השאירו את מחשבתו חופשית לבחור בין החלופות הראויות?
והתשובה היא שקשה מאוד לדעת, או היה קשה מאוד לדעת עד אשר התפרסמו תנאי עסקת הטיעון שהתרקמה לאחרונה בין מנדלבליט לבין פרקליטי נתניהו, ובמקביל התפרסמה גם דעתו ההיסטורית של עו"ד רז נזרי בתיקי נתניהו. ומה שאני מבין משני הפרסומים האלה הוא שקיימת זהות מוחלטת ביניהם. רז נזרי, התותח הפלילי (ולא רק הפלילי) הכי רציני בלשכת היועמ"ש סימן בתחילת הדרך את סיכויי ההרשעה בתיקים 1000 ו-4000 בלבד, ובסעיפים של מרמה והפרת אמונים בלבד. מכאן להבנתי שכל תיק 2000 ואשמת השוחד בתיק 4000 הם משאלת לב של פרקליטים מתוסכלים והרבה הרבה לחץ פוליטי שקיבל את ביטויו ברחובות, ואין הדבר קובע כלום בנוגע לאשמתו התיאורטית של נתניהו אלא בסיכויים לשכנע בית משפט ברמה שלמעלה מספק סביר שהוא אשם, ולו מהסיבות של "חדשנות" ו"יצירתיות" בהאשמות הפרקליטות אשר ספק גדול אם ניתן להוכיח בהן יסוד נפשי כלשהו.
בטקס הפרידה מהד"ר אביחי מנדלבליט, בירך השר גדעון סער את היועמ"ש היוצא, ואני מצטרף לברכות. אך השר טעה כאשר ציין את השנתיים האחרונות של מנדלבליט כאילו רק במהלכן הוא הותקף. ההתקפה על מנדלבליט החלה כשנה לפני מינויו, ונמשכה עד ימינו אלה, רק שבזמנים שונים היו תוקפים שונים על-פי אינטרסים שונים. סה"כ כשש שנים של מתקפה, ואם אנו בוחנים את החלטותיו של היועמ"ש מבעד למשקפיים של עו"ד רז נזרי, המקצוען מספר אחד בנושאים האלה (ובנושאים רבים אחרים) במשרד המשפטים, אזי דווקא התוקפים מימין היו הרבה יותר מבוססים מבחינה משפטית (אם כי אף לטעמי הם מאוד הגזימו מבחינה ממלכתית).
יש הסוברים שאם אתה מותקף גם מימין וגם משמאל אתה ודאי צודק ומאוזן. אני לא בטוח. היועץ המשפטי לממשלה איננו פוליטיקאי, איננו לוביסט ואיננו מאכער. הנושאים המרכזיים שהיו על הפרק והגיעו לידיעת הציבור אינם קשורים בצדק ואינם קשורים באיזון, אלא בחוק ובסיכויים להרשעה בבית המשפט.
