אני מבקש לנהל שיחה שלווה ושקטה עם חיילי גדוד "נצח ישראל". בבוקר, טרם חבשתם את החגור, אמרתם בלהט את הקדיש. חלל האוויר ספג מלים טהורות המייחלות ש"יתגדל ויתקדש שמה רבא". בלהט רב ובהדגשה רבה הדגשתם את משאלתכם לחיים - לחיי שבע ולישועה, שיקבלו ביטוי מעשי בחיי היום-יום ובהמשך יום הפעולה המצפה לכם. הדגשתם את המשאלות, שבמהלך היום תזכו לממש ולהנחיל לסובבים אתכם, כל ברואי בצלם באשר הם.
רפואה, גאולה, סליחה, רווח, כפרה והצלה.
חיילים יקרים, אתם בתפילת שמונה עשרה, שוחחתם בתפילה שנחצבה מעומק לבו של כל חייל ומתוך ההכרה, שהיושב במרומים הוא "החונן לאדם דעת, מלמד לאנוש בינה". לכן ביקשתם בקול גדול שהרקיעו לשמי שומרון
"וחננו מאתך חוכמה ודעת..." והוסיפתם בקשה שיחלצכם משימוש "מכל כלי משחית, ומכל מיני פורענויות...". חשוב לי ללבן אתכם, איך נקלעתם לעוצמת פער מכאיבה בין שגב מילים צחות טהורות ונקיות הסדורות בספר התפילה שלנו, מתוכו הרעדתם בטוהר המלים את שמי מרחבי ההרים ובין ביבי מעשים ברוטאליים, שביצעתםכואבות לי הידיעות, שבגדוד "נצח ישראל" רווחות הרוחות, שכל מה שהם ביצעו בוצע כדין. כואב לשמוע, שהרוח הנושבת בגדוד אינה מקבלת ממצא תחקירי המצביע על
"כשל ערכי של הכוח".
האירוע המצער קרה בימים, שאנחנו קוראים את פרשת השבוע - פרשת "משפטים". מצער אותי שנשמתה של הפרשה לא נשמה ברוח הפעילות המבצעית של גדוד "נצח יהודה" באותו יום. מצער אותי, שחיילים שאזקו אדם בן 80, קשרו עיניו ופיו בבדים, מה שהקשה על נשימתו וראייתו, פשוט שכחו מה שקראו בפרשת השבוע -
"וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר". ובהמשך ניתן הסבר: "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, פרק כ"ב, פסוק ט').
לקשיש הפלשתיני מותר למחות, ולהביע דעה, שלא הייתה סיבה לעצורו. החיילים יכולים לבטא את סיבת העיכוב בהסבר ולא בפעולה אלימה של אזיקת ידיים ורגליים, כיסוי בבד של העיניים והפה והטלת הקשיש על רצפת מבנה נטוש כל הלילה בכפור אימים של כמעט 0 מעלות.
סביר, שכוח של לוחמים מגדוד "נצח יהודה" בפיקודו של קצין יציב מחסום פתע לבדיקת מכוניות. סביר, שיעבירו אותם למבנה סמוך לתשאול. אך זה לא סביר, כשכל העצורים משוחררים ועל רצפת המבנה הנטוש נמצא אדם, שלא יכול לממש את זכותו להשתחרר,
כי הוא ישן. "הקצין קבע שהוא ישן" ולכן, לדעתו, עדיף שימשיך לישון אזוק בידיו וברגליו, בכיסוי בד לעיניו ולפיו בכפור של 0 מעלות. הוא דוחה על הסף בצעקות ובקללות את בקשת הנהגים ששוחררו, שתוגש לו עזרה על-ידי אנשי העזרה הראשונה שבכוח. בקשתם ותחינתם לעזרה, כי הם משוכנעים שהוא גוסס, קיבלה תשובה ספרותית - "אוסקוט".
הנהגים ששוחררו הזעיקו רופא פלשתיני, שלמרות כל הקשיים שהערימו בדרכו, הוא ניגש לטפל בחולה הקשיש ורק נותר לו לקבוע שהוא מת.
חיילי "נצח יהודה", חיילים יקרים, אני מסב בכאב גדול את תשומת לבכם, כי רמסתם ברגל גסה את הדיבר השלישי - "לא לשאת את שם האלוהים לשווא" (שמות פרק כ' פסוק ז'). כי השארתם אדם שרוע על הרצפה, גם אם הוא שבוי, אחרי ששוחררו כולם ואותו לא שחררתם. כי הוא היה שרוע על הרצפה אזוק ורדום. לשבוי שהוא רדום, מן הנכון להגיש עזרה רפואית, ולא להשאירו רדום אזוק במבנה נטוש פרוץ בקור של כמעט 0 מעלות. אני מציע לכם להתכנס ליום עיון והדיון יהיה סביב שירו של נתן אלתרמן - "על-זאת".