הפגנת האוהלים בשנת 2011, החלה כמחאה חברתית, על-רקע קשייהן של שתיים מיוזמותיה, דפני ליף וסתיו שפיר, למצוא דיור סביר. שתי הנערות האלמוניות הללו, מצאו עצמן, לפתע, בקדמת הבמה הציבורית, ההומה והנרגשת, אם כי עדיין לא אלימה כאחותן הצעירה יותר, ילידת 2020). דפני ליף וסתיו שפיר הוציאו במפתיע, באפס תקציב, מאות אלפי צעירים, יש אומרים כ-500,000, למאהל ענק בשדרות רוטשילד. בשלב מאוחר יותר, הצטרף אליהם גם איציק שמולי יו"ר התאחדות הסטודנטים. איציק אלרוב הוציא כעבור מספר חדשים כ-100,000 משתתפים, להפגנה אינטרנטית שנקראה מחאת הקוטג'.
ביוני 2020 הושקה הפגנה שניתן להגדיר אותה כשנייה במניין, אך הייתה הראשונה (בניגוד לקודמת), שחרתה על דגלה מטרה פוליטית ברורה: ביצוע הפיכה שלטונית במדינת ישראל, סילוקו של בנימין נתניהו מכס רה"מ, שלא באמצעים דמוקרטיים. הפעם, בניגוד להפגנה האמורה ב-2011, טרחו המארגנים לסילוק מוקדם של אבני נגף מדרכם. כך בוצע, בהצלחה, גיוס כמעט טוטאלי של המדיה, התקשורת, מעשה ללא תקדים בהיסטוריה של ישראל, למטרה מוגדרת וחד-משמעית: סילוקו של ראש ממשלה נבחר.
עוד בוצע, בהצלחה מפתיעה, גיוס כנ"ל של המערכת המשפטית, לטובת המפגינים. פעולה זו, שנעשתה בחשאי, הוכיחה את יעילותה, בפסקי דין של ביהמ"ש העליון, שמנעו הוצאה לפועל של דרישות תושבים בבלפור ובסביבתו, לאסור התכנסות ליד בתיהם ושמירה על חקיקה קיימת של מניעת רעש ומפגעים. גם מקורות מימון אנונימיים, שכללו תשלומים לחלק (לפחות) מהמפגינים והגיעו ממקורות עלומים, פעלו את פעולתם.
מאז ועד היום רוחשת-לוחשת, כגחלים עוממות, שאלת השאלות: האם קיים קשר בין ההפגנות האחרונות, שהשורה התחתונה שבהן הייתה סילוקו של נתניהו מתפקידו, בכוחו של פוטש פוליטי, הראשון שידעה ישראל, ובמיוחד: האם נכונה הטענה כי כעס ודומיננטיות אשכנזית מאויימת, שנכחה ברקע שתי ההפגנות האמורות, הם שפעלו את פעולתם כדבק מלכד על המשתתפים.
עלי לציין שאין בלבי (האשכנזי), שום ספק בקשר להרכב העדתי של מצגת בלפור. מצער ככל שיהיה. כבר עמדו אחרים על הזהות העדתית עם מפגיני שדרות רוטשילד 2011. לאנשים העוסקים בפסיכולוגיה חברתית, התשובה. לעניות דעתי: התרבות המזרחית לא תרשה התערטלות גסה, ומיצגי גומי פומביים, עליהם סיסמאות העוסקות באונס, כפי שראינו בבלפור ובמקומות אחרים. גם אינני סבור כי אפשרי מצב שמפגינות ממוצא מזרחי, ימלאו תפקיד מרכזי במצג גס ובוטה מעין זה, כפי שראינו. ואולי כאן מצינו נחמה פורתא. ועם זאת נדגיש: לא ניתן לומר שאין בשוליים של הפגנות אלו גם נוכחות מזרחית (ולהפך). אולם היא מועטה.
אמצעים כוחניים לא הכל יאהבו את ההבחנה הזו אבל היא מעוגנת במציאות, בהפגנות אלו. מדובר בדור שלם (ע"ע "קץ שלטון האחוסלי"ם", ספרו החשוב של פרופ' ברוך קימרלינג): ולדעת פרופ' קימרלינג גם מוצאו העדתי (אשכנזי), ברור ומובנה. זהו דור של צעירים, בחלקם משוחררי צה"ל, בחלקם בני ביניים (בעיקר בבלפור), החש שהשלטון נלקח ממנו, גם אם מדובר בתהליך הדרגתי. שוב אין הוא בחזקת "הבן יקיר לי". יש עוד בנים יקירים.
נתניהו החריף תחושה זו, אולי שלא במודע. הוא ניפץ, בהצלחה גדולה, את תקרת הזכוכית. בכך שאיפשר למזרחיים רבים, בני אותם גילאים מקבילים, להגיע לעמדות שלטון, מפתח והשפעה. האחוסלי"ם הצעירים, ובבני הביניים, מתקשים לשאת עובדה זו, ויותר מכך: לסלוח לו. ומי הנושאים את דגלם ברמה? יאיר לפיד, משה (בוגי) יעלון, ברק, בני גנץ, אהוד אולמרט, בעבר גם ציפי לבני, דן מרידור, בני בגין... ואחרון חביב: אביגדור ליברמן, שהוא הוא האיש שגרם בפועל למשבר הפוליטי הנוכחי.
ויש עוד "איים" המסרבים לוותר על אחיזתם בכוח בסממני השלטון השונים, כגון המערכת המשפטית, שלא בוררת באמצעים כוחניים ואנטי דמוקרטיים (סילוק יולי יואל אדלשטיין מתפקידו, ללא שום בסיס חוקי כלשהו) לשם כך. ומי ניצב בחזיתם של "איים", שוחרי קיפוח אלה? ניחשתם נכון. יוצאי עדה מסוימת מאוד מאד.
במאמר נוקב בהארץ, כתב יצחק לאור על עוף החול האחוסלי. הוא מגיב בכך (15.08.2011), על מאמרו כאמור של פרופ' ברוך קימרלינג, משל ניתנה לו הנבואה:
"עולמה של תנועת העבודה לא סבל אף פעם את תפיסת ההטרוגניות. המאמץ הגדול שהשקיעה התנועה הזאת בהומוגניזציה של החברה הישראלית (בכך החל, בקנאות גדולה, דב"ג - מ.ל.), הניב פירות באושים. לא רק שהמרד נגד התנועה הזאת יצר מאגר כוחות גדול ביותר של הימין הישראלי, אלא שהאתוס של תנועת העבודה הוליד כמעט מראשיתה ערכים גזעניים". אניטה שפירא הייתה ההיסטוריונית הראשונה שהצביעה על גלגוליו של מושג ה"עבודה עברית" והסתירות בינו לבין ערכים סוציאליסטיים (הגם שניתן למנותה על אוהדי תנועת העבודה).
יש לציין כי שני הכותבים דלעיל מוגדרים כאנשי שמאל, קיצוניים, בהגותם. ואנו נוסיף: אולם הם לא הבינו, כפי שהבין נתניהו, את המרד המזרחי בפוטנציה, הלוחש רוחש במסתרים והגלום בהצבעה ובנאמנות של שכבות אלו בליכוד, לנתניהו. נתניהו נתן לו ביטוי לגיטימי, גם בהרכבה של ממשלתו האחרונה (64% מבעלי התפקידים הבכירים - מזרחיים. בניגוד לכל ממשלות ישראל האחרות, לדורותיהן).
קנוניה פוליטית ויצחק לאור מזכירן בחטף. "הקרב על דמותו של בית המשפט העליון. היה זה קרב אחוסלי מובהק. בית המשפט העליון זכה במאבק הזה לתארים שלא הגיעו לו. לא רק שההומוגניות שלו היא אחוסלית באורח פרובוקטיווי, אלא שעיסוקיהם המשפטיים של חבריו לפני המינוי הנכסף לבית המשפט העליון לא כללו אף פעם חצייה של סימטאות הבוץ, מחוץ למגדל השן הירושלמי".
נתניהו שובר את תקרת הזכוכית שכפתה העילית האשכנזית על המזרחיים. אבל הוא לא שבר אותה "רק", על-מנת לקדם את הפריפריה ואת המזרחיים, אף שאת ההישג הזה איש לא ייקח ממנו גם לאחר שאיבד עכשיו את שלטונו, בתוקף קנוניה פוליטית שאין לה מאום עם המושג "דמוקרטיה".
כיום עם פרישתו של היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט, נשאלת השאלה, האם מערכת המשפט ממשיכה לרקום את המאבק בנתניהו באריג הגדול הנטווה והולך, של הדחתו לצמיתות מהשלטון?
אביחי מנדלבליט הפעיל אסטרטגיה מורכבת במאבקו האמור. הוא טרח על "קילוף" עטיפת היועצים/דוברים המגוננת על נתניהו, אם בעזרת גיוס עדי מדינה מחוג יועציו הקרובים ביותר (ע"ע ניר חפץ), על-ידי פריצות לטלפונים, אף בניגוד לחוק, של מקורביו, על-מנת למצוא עוד בדל/פירור/שמץ, אמירה, שאפשר להתלות בה במסעו נגד נתניהו. לכאן ניתן לשייך את המאמץ המיוחד להעמיד לדין ולגרום להרחקתו מהשלטון של אריה דרעי, שותף עתיר כוח, לצדו של נתניהו במאבקו שלו.
מנדלבליט נעזר עוד בפונקציונרים עתירי כוח בממשלה החדשה. כך לדוגמה מאמצו הגדול של שר הביטחון, בני גנץ, להביא להקמת ועדת חקירה בפרשת הצוללות. אף בהמנעות נפתלי בנט ובהתנגדותה של אילת שקד. אין בליבי כל ספק שגנץ מבין את הנושא לעומקו. כלומר הבנה כי ישראל מפסידה זמן יקר, אולי קריטי, במאבק הצפוי מול אירן, במאבקי סרק מיותרים, בנושא הזה, אולם קידומו הפוליטי שלו, חשוב, כמסתבר, יותר מכל שיקול אחר.
כל אותו הזמן מערכת "עשיית הצדק", משתפת פעולה עם אותו קומץ, ולמעשה כנועה לו לחלוטין בהשפעתו של "האח הגדול", אהרן ברק ועזרתה של דורית ביניש, באספקה סדירה של הרעל הפוליטי. ייתכן שחל ריכוך מה בעמדתו של ברק, אולי נוכח כי הגדיש את הסאה. ראוי לשים לב כיצד שולבו ה"נורבגים", בתהליך. למעשה הם יצרו מצב ששרה כמו שקד, איננה יכולה (יום טוב כלפון החליף אותה בכנסת במסגרת החוק הנורבגי), אפילו לאיים בהתפטרות או ביציאה מימינה, כי לא תהיה לכך כל משמעות לגבי ההצבעות בכנסת... ונראה לי שזו הסיבה העיקרית לכניעתה לעבאס מנסור בנושא חוק קמיניץ...
הנה כי כן צועדת ישראל אל עבר מציאות חדשה, בהווייתה הציבורית/פוליטית. מציאות בה מעמיק הפער הבין עדתי, מציאות בה למונח דמוקרטיה משקל נמוך עד אפסי לחלוטין...
