משנכנס אדר מרבין בשמחה, והשנה היא שנה מעוברת, כך שאנחנו חוגגים חודשיים - אדר א׳ ואדר ב׳. כיון שבחגיגות פתחתי, הרי שהשנה האזרחית הגיעה לה קצת לפני יותר מחודש, ומיד אחריה הגיע ראש השנה לאילנות ואחריו ראש השנה הסינית (ראש חודש אדר אצלנו). במרץ ראש השנה הפרסית (נורוז) עת הם מקבלים את פני האביב, ובמחצית אפריל ראש החודשים מתקופת התנ"ך. אך בזמן שראש שנה אחד רודף את משנהו, דבר מעניין מאוד קורה בארץ, ועדיין אין אני מבין מה ההשלכות לגבי שאר העולם.
מספר החולים קשה עלה משמונים לכ-1,200, פי חמישה עשר. מספר המתים עלה משמונת אלפים לתשעת אלפים, עליה גם שמינית. כל זאת למרות שכשבעה מיליוני בני אדם מחוסנים לפחות במנה אחת וכשבע מאות אלף מחוסנים ארבע פעמים. כיוון שמדינת ישראל היא המעבדה של העולם, מה אומרים הנתונים האלו? האם זו מציאות שצריכה להחריד אותנו או להרגיע? בבתי חולים בארץ תפוסה מלאה, וכבר שינו יעוד של קומות חניה למחלקות זמניות. מה גורם לתחלואה הקשה ולמוות בשבועות האחרונים? הלא אומרים לנו שזן האומיקרון מדבק מאוד אך לא אלים כל כך, ושהחיסונים עוזרים במיזעור המקרים הקשים ומקרי המוות. האם זה זה הדלתא? אולי אי-יכולת הגוף להתמודד עם כל החיסונים? ואולי העובדה שכמעט הכל פתוח בארץ? משהו כאן לא מסתדר.
דבר נוסף שאינו מובן לי הוא מדוע בארץ, בה יש אנשים חושבים, ובה אין מסכימים לשום דבר, בסיסי, הגיוני ופשוט ככל שיהיה, כולים נוהים כמו עדר אחרי האופציות היחידות שהעולם מציב: ראשית היה זה פייזר (והמנכ"ל מקבל את פרס בראשית עם מיליון דולר, אחרי שהוא סחט את ישראל לקבל תשלום עודף בכדי להפוך את המדינה למעבדה, במקום שהוא ישלם ויודה לישראל), ועכשיו תרופה שכנראה היא אפקטיבית כמו החיסונים (קרי עם תופעות לוואי ויעילות פוחתת במהירות, כמו גם נחיצות בסבב בלתי פוסק: חיסון ראשון ושני, מנת דחף ראשונה ושניה...).
מאד מפריע לי שהתרגלנו להסתמך על העולם, במקום שאנחנו נהיה אלו שניזום ונגלה ונפתח. המכון הביולוגי החל בפיתוח ומאז נעלמו עקבותיו (ודובריו נאלמו דום). האוניברסיטאות שהתגאו בפיתוחים שלהן לפני שנתיים לא הגיעו לשיווק, וגם שם קול דממה דקה. מדוע המדינה לא מפנה משאבים וממריצה את כלל הסטרט אפ ניישון לפעולה? קפאון הוא דרך בטוחה לאבדון, לא לנצחון.
לרי גרינפילד בחודש (כפול) זה אנחנו אמורים לשמוח, אך לעיתים יש גם חדשות עצובות. לרי גרינפלד התאבד בלאס וגאס יום לפני יום הולדתו ה-60. המרקר דיווח שלרי, "אחיו של מיכאל בן ארי שזכה לכינוי ׳מיידוף הישראלי׳ בשל עוקץ המוערך ב-600-700 מיליון שקל, שם קץ לחייו אחרי שנדרש להחזיר 788 אלף דולר והובהר לו שהוא עומד בפני כתב אישום חריף".
תמיד ניתן לסמוך שבארץ יודעים הכל ושהכל מפורסם ברשות הרבים. כאן רבים מהאנשים שהכירו את לרי מהלך השנים העלו סברות שונות, ובהן מחלה, דיכאון בשל המגיפה, רצח בשל עמדותיו ועוד. לא הכרתי את צדו הכספי של לרי או את מעורבותו עם אחיו. גם אין לי שלושת רבעי מיליון דולר. אך כשאדם בצרה, היו מספיק אנשים שהיו נחלצים לעזרה - ואני ביניהם.
את לרי הכרתי מזה כשלושים שנה. שנינו שרתנו בוועד המקים והמנהל של ארגון יחסי ישראל-נוצרים ("הנקסוס"). לרי היה מעורב במפלגה הרפובליקנית (הקואליציה עם היהודים), והיה מופיע ומדבר באופן קבוע באירועים שעיקרם המערב והמלחמה נגד האיסלאם הרדיקלי. הוא תמיד היה ייצוגי ביותר, איש חושב, שדיבר בטוב טעם וכתב בצורה אינטלקטואלית ואקדמית. לרי היה בהנהלת הארגון של אבי דיויס ז"ל ובמכון קלרמונט.
את הצד שהכרתי הערכתי עד מאד, כי אנו זקוקים עד מאוד לכל חייל בקו הקדמי. אולי תהיה זו קריאת השכמה לכולנו שחייבים לזכור שאנחנו לא לבד, שיש עוד חיילים כמונו, שעזרה תמיד תגיע בשעת הצורך ושטוב להשען על אחרים, באופן פיזי כמו גם בצורה נפשית. על כך הכריז הנשיא ריבלין בפסח בתחילת המגיפה הגדולה את דברי הנביא ישעיה (מ"א:6): איש את רעהו יעזרו, ולאחיו יאמר חזק!
למרות שהתאבד, ללרי צבורות זכויות רבות, ואלו יקנו לו לפחות
שימוע בפני בית דין של מעלה למרות שהתאבד. יהיה זכרו של לרי ברוך.
החזן ד"ר הרשל פוקס הנה חבר אמת, של ישראל, של העם היהודי ושל משפחתי. הוא החזן הראשי של בית הכנסת הקונסרבטיבי בואלי, ואלי בית שלום, ביתו מזה 41 שנים, והוא עוסק בחזנות מזה 57 שנים. הרשל פוקס בן 76, ולדבריו "אך אני נראה בן 75-74"! כבר מהצהרה זו אנחנו למדים שיש לנו עסק עם אדם האוהב להתבדח. אכן, חייו של הרשל מלאים מוזיקה ושמחת חיים שאין כמוה.
אולי זו העברית, אולי זו האידיש, ואולי זו היהדות - אותו וירוס מיוחד הזורם אצלו בדם, ומוצא לו דלת החוצה - אצל הרשל החיים הם שמחה אחת גדולה, וכשקשה ועצוב, צריך להתאושש, לתמוך ולהמשיך הלאה עם בת צחוק על השפתיים. סגולה לאריכות חיים היא זו וכך הוא לוקח את המתנה הייחודית שקיבל ונותן אותה הלאה לכל הסובבים אותו.
לפני שנים רבות, הרשל היה מזמן ללוס אנג׳לס את טובי החזנים מהעולם לקונצרט בבית הכנסת. לא היה כסא ריק אחד, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור. אף פעם לא שמעתי את הרשל מתלונן, אך המציאות טפחה על פניו: בית הכנסת אליו היו שייכים אלפים הצטמק, כמו מרבית בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים, למאות משפחות בלבד, ומרגע שהמגיפה הכתה בנו, המספרים הדלדלו ביותר: המבוגרים מפחדים לבוא. "קשה בבית הכנסת".
ובכל זאת, הרשל קוטף לו מהחלל סביבו בדיחה ביידיש, שיר בעברית או בלועזית, ועם חיוך מהלב הוא שופע אהבה. רק תגידו לו "ישראל", והוא מיד ישאל, "מה אני יכול לעשות". היכן ניתן למצוא עוד אנשים כמוהו? איך ניתן לשכפל נציגים של דור הולך ונעלם? והנה לפינת החדשות הטובות: JTS - הסמינר התאולוגי היהודי בניו-יורק מעניק מדי שנה תואר דוקטור של כבוד לרבנים ולחזנים נבחרים. בשנתיים האחרונות הדבר נבצר בשל המגיפה, והשנה למעלה מעשרים חזנים מכל רחבי ארה"ב קיבלו תואר דוקטור של כבוד של מוזיקה, וביניהם החזן הרשל פוקס.
מסכת חיים בוויניפג, קונקטיקט וקליפורניה. שליחות אליה נקרא בגיל שש ולא הפסיק משך שבעים שנה. הנה פסוקים המתרוממים להם, מרחפים מסביב: "עבדו את השם בשמחה" ו"זה היום, הבה נגילה ונשמחה בו".
הרשל פוקס ושאר החזנים (גברים ונשים) שזכו בהכרה מיוחדת זו - כלי קודש הם, דרכם תפילותנו מגיעות מעלה מעלה - אוגדות הן את הנשמות כולן בצרורות, וישיבה של מעלה מתענגת, לא יכולה להגיד לא, מושפעת גם היא מיכולתם הייחודית הזו לשמש כצינורות של הרגשות הדקים ביותר, המרוממים ביותר, המשפיעים ביותר. וכך הרשל ועמיתיו משמשים כמגברים של כל התפילות שלנו, ודרך ישיבה של מעלה הן מגיעות, כך אנו מקווים, עד לאוזניו של הקב"ה, מלך מלכי המלכים. מזל טוב - וניתן רק לברך: "חזק חזק ונתחזק!
